1. אזכור שזה בסדר שזה מורכב
אוף, אמרו באמת שהעניין הזה של ההורות רק הולך ונהיה יותר מורכב ולא האמנתי. למען השם, ההתחלה היא כל כך קשה שאי אפשר לדמיין שמשהו יכול להיות יותר מסובך מזה. אבל צדקו. זה נהיה יותר מורכב כי זה קשר. וכמו בכל קשר, ההתחלה היא אולי מפחידה ומערערת אבל היא גם מלהיבה ומסחררת. ואתן עוד בקושי מכירות וכל דבר חדש הוא, ובכן, חדש ומרגש. ועוד אין ביניכן באמת מערכת יחסים אלא יותר רעיון של מערכת יחסים ופנטזיות על העתיד. וככל שאתן הולכות ונקשרות, החיבור מעמיק ובהתאמה הקושי מעמיק. ופתאום יש סיבוך קטן שלא הצלחתן לפתור. ועוד אחד. אז אזכיר לעצמי שכמו בכל קשר, עומק ומורכבות הן מתנות. מתנות שהגיעו כדי ללמד אותי עוד על עצמי, ללמד אותה על העולם ועל עצמה. החוט שמחבר בינינו אולי נהיה קצת יותר סבוך, אבל זה גם עושה אותו יותר עבה, הדוק, חזק.
2. לא אעשה בשבילה דברים שהיא יכולה לעשות לבד
אני לא מדריכת הורים, כן? אני רק יודעת שגדלתי להורים מדהימים ולמשפחה מאושרת, אבל גם שגדלתי כשאני רגילה שמביאים לי ועושים לי ועוזרים לי, והיום, בגיל 38, איך לומר, עדיין יש דברים שאני רגילה, שלא לומר מעדיפה, שלא לומר חייבת, שיעשו אותם בשבילי (מישהו אמר להרוג ג'וקים? לשלם חשבונות בזמן? לעשות כלים?). אני רוצה ילדה עצמאית שמתהלכת לה בעולם בתחושת מסוגלות, ואני די בטוחה שהתחלה טובה לזה תהיה שהיא תתרגל להחזיר את הצלחת שלה לכיור לבד.
View this post on Instagram
3. אנסה להרגיש פחות אשמה
כן, בהצלחה לי עם זה, אני יודעת. אז בואו ננסה לנסח את זה אחרת: אולי, לנסות להרגיש יותר קבלה עצמית? חמלה עצמית? לזכור שאימהות זו כנראה העבודה הכי מאתגרת, מורכבת, מתישה ומדהימה שקיימת ושאף אחד לא באמת הכין אותי אליה ולכן רק הגיוני שאפשל בה לפחות פעמיים ביום?
4. אהיה בת זוג יותר טובה
איך זה קשור לאמהות? הכי קשור. אין יום בו אני לא מרגישה את ההשפעה שיש לאווירה שיש ביני לבין בן הזוג שלי על הילדה שלי. כשאצלנו משהו סוער/מנותק/כואב, גם היא סוערת, מנותקת, כואבת. כשהאוויר בבית בהיר וחמים ופתוח, היא נושמת יותר טוב. אזכור שזמן איתו זה לא על חשבונה - זה למעני ולמענו ולמענה.
View this post on Instagram
5. אדבר לעצמי ועל עצמי במילים טובות ומחזקות עד כמה שניתן
אשתדל פחות להתלונן, יותר להזכיר לה ולעצמי מה אני כן יכולה לעשות, אדבר על הגוף שלי באהבה, על העבודה שלי בשמחה. איכשהו מה שלא עובד נוטה להיות יותר גלוי לנו ממה שכן עובד. בעולם ובעצמנו. אדגים לה איך שמים דגש על מה שיש, ואזכיר לה שהיא חזקה דרך זה שאזכור את זה בעצמי ועל עצמי.
6. אזכור לעצור ולהריח את הפרחים
או את הבת שלי. עדיף את הבת שלי. בתוך שטף החיים, בתוך ההליכה והחזרה מהגן, בתוך סרט האימה הקרוי הגינה השכונתית (איך עוד לא התחילו להעמיד בגינות עמדות קפה או בר פתוח? אנשים יעשו הון!), בתוך ההשכבות הארוכות והוויכוחים על שטיפת ידיים כן או לא (מיי גוד, ילדה, פשוט תשטפי ידיים וזהו!) - בתוך כל אלו, כל כך קל ליופי הבריאה הזה שהוא הילדה שלי להיעלם ממני. היא הופכת להיות עוד משימה ביום שעליי לעשות, ולא נגיד חלק מהנשמה שלי, שזה מה שהיא. אז אני מבטיחה לעצמי לנסות לעצור, לפחות פעם ביום, ופשוט להסתכל עליה, לחבק אותה, לרחרח אותה, להודות עליה.
הכותבת היא המאמנת האישית טליה דור