שבו, תעצמו עיניים ואז תגיבו
אם לפני שני דורות היה נחשב לגיטימי לחלוטין להפליק לילדים סוררים, ועד לפני מספר שנים עונשים כמו לעמוד בפינה או ללכת לישון בלי ארוחת ערב היו דרך חינוך מקובלת, הטרנד הנוכחי בהורות הוא פשוט לא להרים את הקול על הילדים. בעולם, וגם בישראל כמובן, קמות קבוצות תמיכה בפייסבוק ובפורומים השונים, שקוצבות טווח זמנים (שאפתני יותר או פחות) – יש מי שמתחילים משבוע ללא צעקות, יש מי שמתחייבים לחודש ויש אפילו מי שמחליט לתת מנוחה של שנה תמימה למיתרי הקול. המטרה היא, כמובן, להפוך את ההרגל לקבוע, ולנהל את הבית בדציבלים שפויים ורגועים יותר.
הטרנד מחוזק ברוח גבית של אנשי מקצוע, ובראשם ד"ר שרה חנה רדקליף, פסיכולוגית חינוכית מקנדה ומחברת הספר "לגדל ילדים מבלי לצעוק". לפי גישתה של רדקליף, ההורים המודרנים נוטים להמעיט בחשיבותן והשפעתן של צעקות על נפשם הרכה של ילדים ועל מרקם היחסים המשפחתי העדין, ותופסים אותן בתור אמצעי נורמטיבי לשחרור מתח. לדברי רדקליף, מחקרים מראים כי ככל שאנשים מרימים את קולם יותר, עולה הסיכון שלהם ללקות בהתקפי לב, וכי ככל שילדים נחשפו יותר לצעקות כשגדלו הם נוטים יותר לפתח בעיות של דימוי עצמי נמוך, חוסר ביטחון, דיכאון, קשיים בניהול כעסים והתמכרויות.
כמי שדוגלת בגידול ילדים מבלי להרים את הקול כלל, רדקליף מונה אינספור יתרונות להחלטה המשפחתית המאתגרת הזו. לדבריה, חינוך ילדים ללא צעקות מחזק את הסמכות ההורית, משפר את בריאותם הנפשית והגופנית של כל בני המשפחה ומקנה לילדים כישורים חברתיים ולימודיים טובים יותר – ואף יסייע להם לנהל מערכות זוגיות והוריות טובות יותר בעתיד. רדקליף לא מתעלמת מהעובדה שילדים יכולים, ובכן, לעצבן מאוד, ולא מצפה מהורים לא לכעוס על הילדים – אלא מציעה להורים דרכים להתמודד עם הכעס מבלי להרים את הקול על הילדים, גם אם הם האחראים הישירים לאותה תחושה. כשמגיע רגע של כעס, מציעה רדקליף שיטה בת מספר שלבים: לשבת, לעצום עיניים ולנשום באטיות, כדי לחשוב בצורה בהירה על פעולה אפשרית כתגובה למצב. כשמגיעים להחלטה כיצד לפעול, יש להוציא אותה לפועל בקול שקט, ולא מתוך סערת רגשות.
"דיאלוג בקול רם מעצבן את כולם יותר"
אם טרם השתכנעתם, בואו לשמוע איך התיאוריה מיושמת בפועל. האם באמת אפשר לנהל חיים אידיליים כל כך? איך לא מאבדים את זה גם אחרי ימים קשים במיוחד? ענת, אמא לשתי בנות מגבעתיים, הסכימה לחלוק איתנו את רגעי האושר והמשברים הקטנים שעוברים על משפחתה מאז החליטו לוותר על הטונים הגבוהים. "כמה חברות שלי סיפרו לי על הקבוצות בפייסבוק, אבל לא הרגשתי נוח לקבל החלטה כזו ולחלוק אותה עם זרים. בעלי ואני קראנו קצת באתרים בחו"ל, והגענו למסקנה שזה משהו שאנחנו יכולים לנסות. רצינו תאריך סמלי, והתחלנו ב-1 בינואר.
"
"היה מדהים אם הייתי מספרת איך ההחלטה לא לצעוק יותר הפכה את הבית שלנו לגן עדן, אבל אני אחטא לאמת. יש ימים שאני לא עומדת בזה יותר, ועצם ההחלטה לא לצעוק רק מעצבן אותי יותר וגורם לי לצעוק יותר חזק. אבל יש ימים שאני מצליחה ליישם את ההחלטה, להירגע גם כשהכל באוויר ולתת לבנות שלי תחושה שאני בשליטה ומסוגלת להתמודד עם הכל – ואין לזה מחיר. אם אני צריכה לתת טיפ להורים ששוקלים להתחיל בדרך הזו, אני חושבת שהכי חשוב זה להבין שאין פתרונות קסם. זו דרך מאתגרת ומתגמלת, אבל מה לעשות, החיים מזמנים לנו קשיים ואתגרים שלא תמיד מצליחים לעמוד בהם, וחשוב לא להתבאס ולא להרגיש כישלון טוטאלי אם נשברתם וצעקתם – מחר יום חדש".