עודף משקל הוא תופעה אוניברסלית המהווה בראש ובראשונה בעיה בריאותית העלולה להשפיע על שיעורי החולים במחלות לב, סוכרת ולחץ דם ובטווח הארוך על תוחלת החיים. הבעיה מאפיינת בעיקר את מדינות המערב, אשר חלקן החליטו להילחם בתופעה במטרה לשמור על בריאות הציבור.

אולם בחברה הישראלית, עודף משקל היא לא הבעיה עצמה כי אם הסימפטום של הבעיה האמיתית. והבעיה האמיתית היא חוסר היכולת לדחות סיפוקים. מחקרים רבים עוסקים ביכולת דחיית הסיפוקים ובהשפעה של המיומנות הזו על הצלחה בחיים, על הבריאות וכו'. בין היתר מצאו המחקרים קשר בין חוסר יכולת זו לבין משקל עודף, בריאות ונטייה לעשן. היכולת לדחות סיפוקים היא שילוב של גנטיקה וחינוך. במחקרים שבהם השתתפתי, מצאנו כי בעזרת כלים פשוטים (כמו דמי כיס שבועיים) יש אפשרות לחנך ילדים לדחיית סיפוקים. בטוח הארוך המיומנות הזו תעזור להם לחיות חיים בריאים יותר ולהצליח יותר בחיים (נמצא קשר בין יכולת לדחות סיפוקים לבין הצלחה אקדמית ומקצועית). אחת הדרכים לחזק את יכולת דחיית הסיפוקים אצל ילדים היא לתת להם משימות ומטלות עם לוחות זמנים ברורים, דוגמת שיעורי בית.    

אז אם אנחנו מבינים שיש לנו בעיה הקשורה לחוסר היכולת לדחות סיפוקים, מדוע מחליטים ככה סתם לבטל את שיעורי הבית? כי ההורים מתלוננים שעמוס מדי? כי המורים לא רוצים לבדוק עוד ועוד מטלות? כי הילדים לא מכינים את השיעורים וההורים מכינים במקומם? ואולי כל התשובות נכונות.

במקום להבין את הנזק ארוך הטווח, מחליטה המערכת לקצר את הדרך. "בואו נסתכל על מה שקורה בפינלנד ונעשה כמותם, כי מה שטוב לילדי פינלנד טוב לילדי ישראל." האמנם? אז זהו, שממש לא. האם מישהו פעם עשה השוואה בין האופן שבו מתנהג ילד פיני לעומת התנהגותו של ילד ישראלי? האם התרבות של ילדי פינלנד זהה לתרבות של ילדי ישראל? ובכלל, מי אמר שבטווח הארוך מה שעושים בפינלנד הוא באמת נכון?

ביטול שיעורי הבית היא מכה נוספת למיומנות של דחיית סיפוקים. כי הרי באופן הכי בסיסי, ילדים שמגיעים הביתה וצריכים להכין שיעורים, נאלצים לוותר על משחק עם חברים, על בילוי מול מסך כזה או אחר או על כל פעילות פנאי אחרת. הם לומדים שיש סדרי עדיפויות ושהשיעורים קודמים לכל בילוי. שיעורי הבית מלמדים את הילדים לגלות אחריות ועצמאות. ילדים אחראיים יותר מבינים שעליהם לוותר על בילוי כדי ללמוד בבית, משום שעליהם לעמוד בלוחות זמנים. אלה מסייעים להם יותר ויותר לדחות סיפוקים. "המבוגר האחראי", ההורים והמורים, צריכים להבין ששיעורי הבית הם לא רק כלי לחזרה ושינון, הם כלי שבונה ומחזק מיומנויות חשובות לחיים. אם יש בעיות של עומס, צריך לפתור אותן ולווסת נכון יותר את השיעורים, אבל לא לבטל. מערכת החינוך לא עושה הרבה במטרה לחזק את המיומנות של דחיית סיפוקים. בעיית השמנת היתר, שממנה סובלים גם שליש מהילדים בגיל חטיבת הביניים, הולכת ומתרחבת בחברה הישראלית. במקום לבנות תכנית לחיזוק המיומנות של דחיית סיפוקים, המערכת שוב עושה בדיוק את ההיפך. אז בעוד 20 שנה, שאף אחד לא יתפלא ששיעור חולי הלב, הסוכר ולחץ הדם עולה ועולה, כי 80% מהישראלים סובלים מעודף משקל.

הכותב הוא דיקאן בית הספר למנהל עסקים, המסלול האקדמי המכללה למינהל