שנת 1994 היתה שנה לא פשוטה עבור דורותי לי ברנט, שעברה בבית המשפט קרב קשה אל מול הגרוש שלה לעתיד, האריס טוד, על מנת לקבל חזקה על בתם סוואנה. השופט במשפט החליט לקחת לבסוף, לאחר דיונים ארוכים וסוערים, את צדו של האב, והאם הנואשת עשתה מעשה. היא החליטה לברוח עם בתה ולהשאיר הכל מאחור. הבריחה הגדולה התרחשה אמנם בתחילת שנות התשעים, אבל האם והבת יוצאות רק עכשיו לתקשורת, וחושפות את הסיפור האמיתי, וכמו רוב הסיפורים האמיתיים, הוא מורכב ואין בו רע או טוב מוחלט.
"אני חושבת שה-FBI וכל השוטרים פשוט זילזלו ביכולות שלי," אומרת האם, המכונה היום לי, בראיון לתוכנית הטלביזיה 48 שעות, כשהיא נשאלת איך הצליחה לברוח ולצאת מארה"ב עם הילדה. הזוגיות של ברנט ובעלה התפוררה די מהר, כשגילתה שהיא בהריון, שנה לתוך הנישואים. "אני מרגישה צורך לספר את האמת לגבי מה שקרה. משהו חייב להשתנות. היינו מיודדים חמש שנים, ואז היחסים פתאום התפתחו. הוא הצהיר שעוררתי בו רגש שלא הרגיש מעולם, והדברים התפתחו משם. אני הייתי מוחצנת, הוא סגור, אני רציתי ילדים והוא לא. חשבתי שאני זו שאצליח לפתוח אותו לעולם וללמוד לאהוב את החיים. חשבתי שהוא ילמד לרצות ילדים, למרות שהצהיר לכולם שלעולם זה לא יקרה."
ברנט נכנסה להריון, אבל האריס המשיך להתכחש לרעיון. הוא ביקש שתעשה הפלה, אבל היא סירבה והמשיכה להאמין שהוא ישנה את דעתו. "כל ההריון הוא אמר: אין תינוק. אפילו בחודש שמיני," היא נזכרת. "הוא רצה לפגוע בי וכעס עלי. היה לנו ויכוח סוער לילה אחד, ובבוקר הוא לא היה בבית. הרגשתי נטושה. לא הבנתי איך אדם שאהב אותי יכול להיות אלי אכזרי כל כך." בהמשך ביקש שתעזוב את הבית, אבל היא סירבה. הוא התחיל לומר לה שהיא חולת נפש. "כל הזמן הוא חזר על זה: את חולה, את מטורפת, תסתכלי במראה: תראי את הפרצוף המעוות שלך. משוגעת."
העלילה מסתבכת עוד יותר: לפי דבריה של ברנט, האריס שכנע אותה ללכת לטיפול זוגי, שם נתנו לה תרופות פסיכיאטריות, אבל לא אמרו לה מה היא לוקחת. "פשוט אמרו לי שזה יגרום לי להרגיש טוב. כשאמרתי את שם התרופה לחבר שהוא פסיכולוג, הוא אמר לי שזו תרופה להפרעה דו קוטבית. לקחתי 3 כדורים לפני שידעתי את זה. בינתיים האריס דיבר עם אמא של ברנט ועידכן אותה שבתה אובחנה במחלת נפש. בשלב הזה החליטה ברנט להתגרש, והאריס הצהיר כי הוא סובל מפוסט טראומה בעקבות ההתפרצויות שלה עליו.
בבית המשפט האשים הבעל את אשתו בשלל התנהגויות מסוכנות, לעצמה ולסביבה, מכולן עד האחרונה היא מתנערת. "מעולם לא איימתי עליו או עשיתי שום דבר מהדברים שהוא סיפר," היא אומרת. "הרופא שאבחן אותי מאחורי גבי העיד נגדי במשפט באופן מרסק חיים, לא פחות, חתר תחת היושרה שלי. ככל שאת אומרת שאת לא משוגעת, את נשמעת הכי משוגעת. הוא הפך אותי גם לסכנה לבתי, בעיני בית המשפט."
ואכן השופט פסק לטובת האב, והעביר את חזקתה של סוואנה בת התשעה חודשים לידיו בלבד. "כשבאו לקחת אותה ממני, איבדתי את זה לגמרי. אחרי שהם הלכו ישבתי שעות באמבטיה ובכיתי. עוד יותר השתגעתי כשהוא אמר בבית המשפט שהוא מתכוון לקחת אותה בגיל שלוש לאיבחון, כדי לוודא שלא ירשה את מחלת הנפש שלי. ידעתי שאם אני כאישה בוגרת לא מצליחה לשכנע שאני לא חולת נפש, איזה סיכוי יהיה לה נגדו?"
ברגע שהבינה שאבדו התקוות מבחוץ, ושאיש לא יעזור לה, התחילה האם לתכנן את הבריחה הגדולה. את 10,000 הדולרים האחרונים שלה הוציאה מהבנק, ובביקור מתוכנן אצל התינוקת, היא הכניסה אותה לתוך רכב שכור, אותו שכרה בעזרת תעודה מזוייפת, ונסעה הישר לשדה התעופה של אטלנטה. האם ובתה התינוקת עזבו את ארה"ב, ובמקום לחזור בשש בערב לבית האב, הן הגיעו לפריז. "הייתי חופשייה סוף סוף, ואף רגע של חופש לא נלקח כמובן מאליו."
האם ובתה טיילו בעולם: הן היו בצרפת ובגרמניה, במלזיה, דרום אפריקה, בוצואנה וניו זילנד. בדרום אפריקה התאהבה האם ונישאה לגאולוג בשם חואן, והשניים עברו לגור באוסטרליה יחד. "נישאתי לו כי הוא התאהב בבתי," מספרת האם, ושהביאה עם חואן בן בשם ריס. סוואנה הקטנה היתה בטוחה שחואן הוא גם אביה, והארבעה יצרו משפחה יפה וכמעט נורמלית וגידלו כך את ילדיהם, בשמחה, על החופים, עד שחואן התאהב באישה אחרת ועזב. "נשארתי חזקה והייתי אמא חד הורית מצויינת," היא מעידה.
סוואנה גדלה, מבחינתה, במשפחה שמחה ונהדרת, במקום שהיא אוהבת, אבל תמיד הרגישה שיש כאב בעיני אמא שלה, שקשור לארה"ב הרחוקה. "רציתי שהיא תספר לי, אבל לא לחצתי עליה," היא אומרת. "לא רציתי להכאיב לה. ידעתי שכשיגיע הזמן הנכון היא תגיד לי." אבל המשטרה, שאמנם איחרה בעשרים שנה, הקדימה את האם. בוקר אחד בשנת 2013 התדפקו על דלת הבית אנשים עם רובים, וצו מעצר. "אנשים חשבו שירווח לי, אבל אני רק חשבתי על הילדים שלי, ועל החיים שלהם שישתנו לנצח."
"סוכני ה-FBI ישבו ליד אמא שלי, ונכנסתי לחדר ולא הבנתי מה קורה," מספרת סוואנה, שהיתה אז באמצע לימודי רפואה, על הבוקר ההוא. "היא לקחה אותי לחדר אחר וסיפרה לי הכל. היא אמרה שאני חייבת לבטוח בה, וזה מה שעשיתי. הבנתי שאבא שלי הוא בכלל לא אבא שלי, והתחלתי לבכות. גיליתי את כל סיפור תחילת חיי. לא ידעתי מכלום. אמא שלי סיפרה לי על הניתוח שעשו לה בבית המשפט, ואני יודעת שכל ההאשמות האלה לא נכונות. כל אחת מהן. כשהיא אמרה שאיבחנו אותה כדו-קוטבית התפקעתי מצחוק. וואו, איזה שטויות." כשהסוכנים שאלו אם אמא שלה פגעה בה אי פעם, סוואנה היתה בהלם.
השוטרים נתנו לסוואנה יומן שכתבה האם בתקופת הבריחה, אותו היא נוצרת. "קשה לי לכתוב את זה כי אני נורא מפחדת," כותבת שם האם, "אני יכולה רק להמתין ולהתפלל. זה לא הזמן שימצאו אותנו." "אני חושבת על מה שהיא עברה, והנה אני פה אחרי שחייתי חיים נפלאים לצדה ולא ידעתי מכלום. היא עשתה הכל כדי שאהיה בטוחה." חואן, אביו של ריס, והאיש שחשבה סוואנה שהוא אביה, נפטר לאחרונה מסרטן העצם, וברנט ישבה 21 חודשים בכלא. "היא יכולה היתה לשבת גם 23 שנים," מזכירה סוואנה, ואמא שלה אומרת: "האמון שלי בחוק נשבר כשהם לקחו ממני את התינוקת שלי, ומהתינוקת את האמא שהיתה זקוקה לה. אין בי חרטה על כך שעברתי על החוק. אני לא חולת נפש, לא עשיתי שום דבר אלים, גידלתי שני ילדים נפלאים ואינטליגנטיים." הבת מסכימה, עומדת לצדה של האם ומודה לה על החיים הנהדרים שהעניקה לה.