אולי זה יפתיע אתכם, אולי זה יפחיד אתכם, אבל מסקנה אחת שעולה ממחקרים פסיכולוגיים שנערכו לאחרונה מהווה אתגר אמיתי להורים: תנו לילדים להשתעמם בחופש. במינון הנכון, זה יכול להיות טוב בשבילם וטוב בשבילכם.

ולא, אף אחד לא מדמיין את הילדים נהנים פתאום משקט פנימי, בטלה מבורכת, שוטטות נעימה בפרדסים, ועוד ביטויים של מנוחה בוגרת ובריאה. זה לא שעמום, זה תענוג! אם הילדים שלכם יודעים לעשות את זה אז הם כבר "מעבר לשעמום", וכנראה שלא הם ולא אתם סובלים בחופש הגדול.

רוב הילדים ממש לא שם. עבור הרוב, השעמום הוא כמו נחש בערוגת פרחים. הם בחופש הגדול עכשיו, ויש להם זמן מפה ועד פרדס-חנה. אף מורה לא עומדת להם על הראש. הייתם רוצים לראות אותם קמים בבוקר עם חיוך אחרי שנת לילה טובה, רעבים לארוחת בוקר מזינה ולשפע האפשרויות שמציע להם העולם של תחילת המאה ה-21. אבל אלה בדרך כלל דמיונות. המציאות היא שהם קמים חמוצים אחרי ששיחקו כל הלילה במחשב, אוכלים שטויות לארוחת בוקר, מקטרים ש"אין מה לעשות!", ומסתובבים בבית בפיג'מה עד שיורד הלילה.

חוקרים מתווכחים שנים לגבי הסיבות וההשלכות של השעמום, אבל לגבי החוויה של השעמום אין מחלוקת. השעמום הוא מצב מעיק ומציק של חוסר-סיפוק, חוסר-שקט, עייפות, ניתוק ואומללות. ולפי מחקרים שנערכו לאחרונה הוא קשה במיוחד לילדים מוחצנים שמעדיפים ריגושים, אלה שיש להם זהות עצמית פחות מפותחת (פחות יודעים לומר מה הם אוהבים ומה מניע אותם), ואלה שאינם מודעים לחשיבות ולערך של פעילות פנאי. מה שיכול היה להיות זמן פנוי לביטוי של יוזמה, יצירתיות, אוטונומיה, וסקרנות, הופך פעמים רבות מדי לזמן מבוזבז, מרוח, דביק, ומעיק. חלק מהילדים פשוט עדיין לא רכשו את ה"ציוד" האישיותי שיאפשר להם להשתמש בתבונה בזמן שניתן להם ואחת מהסיבות לכך היא הקצב המהיר של החיים. 

לוותר על השליטה

דווקא בעולם הדיגיטלי של תחילת המאה ה-21 השעמום הוא חלק חשוב, אם לא הכרחי, בהתפתחות של הילד. השעמום הוא לא רק תחושת המיאוס מכך ש"אין מה לעשות". הוא כולל בתוכו גם דחף בריא למלא את הריקנות. זאת תחושת רעב שכל ילד מרגיש. בדיוק מסיבה זו השעמום מהווה מניע חזק לפעולה ויכול לאתגר את הילדים למצוא לעצמם משהו שיתפוס אותם ו"ידבר אליהם". הוא מעודד יצירת מטרות חדשות במקום שבו הפעילות הנוכחית לא מספקת, מושכת, או משמעותית. אילו לא היה שעמום, הילדים (וגם המבוגרים) היו נשארים לכודים בתוך פעילות לא-מושכת בלי משהו שדוחף אותם להחליף.

אז במקום למצוא להם מה לעשות, פשוט תנו להם "לא לעשות". "היום," תגידו להם, "אבא ואמא לא מקפיצים לשום מקום, לא לוקחים לסרט, לא לים, לא לקניון". תנו להם להרגיש איך הזמן מתרוקן ומתפנה פתאם "מקום" שאותו הם נאלצים למלא בכוחות עצמם. אבל שימו לב, כדי שזה יצליח כדאי גם להפסיק להגיד להם מה "לא לעשות": "אל תיגע בשום דבר", "אל תשאל כל כך הרבה שאלות", "אל תשחק עם הכדור בסלון", "אל תדבר כל כך הרבה בנייד".

ילדים משחקים בטאבלטים (צילום: Matthew Lloyd, GettyImages IL)
קיים סיכון, אבל גם סיכוי | צילום: Matthew Lloyd, GettyImages IL

למרות הוויכוח סביב הסיבות לשעמום בחופש, קיימת הסכמה שסיבה מרכזית היא שליטת-יתר הורית: ציפיות בלתי מתפשרות של הורים לגבי מה יעשו הילדים בחופש ושליטה מוגזמת של ההורים בפעילות של הילדים. מחקר שנערך לאחרונה מראה ששליטה כזו לא רק פוגעת ביצירתיות של הילדים אלא גם מחריפה מאבקים על אוטונומיה, במיוחד בגילאי 12-14 ובמיוחד אצל בנות. במקרים כאלה "משעמם לי!" הופכת להיות טענה שמשמיעים כהתרסה נגד שליטת עולם המבוגרים על הזמן הפנוי. קחו צעד אחורה. תנו להם להבין דברים (ואת עצמם) בכוחות עצמם.

לא אסון

אתם חוששים. האם השעמום הוא לא דבר רע? אכן, במידה רבה חינכו אותנו שכן (מספיק לראות כיצד מופיע השעמום בספרי ילדים או בגמרא). גם סקרים מהשנים האחרונות מראים בצורה ברורה שילדים שנוטים לשעמום נוטים גם לשימוש מוקדם בסמים, שכרות, אלימות, ונדליזם, ויחסי-מין מוקדמים ולא מוגנים.

אבל בדרך כלל הסכנות אורבות למי שמוגדר מראש כקבוצת סיכון כמו חבורות רחוב או נושרים ממסגרות חינוכיות. כאשר מדובר בילדים נורמטיביים, בדרך כלל זה לא מגיע לדרגה כזו של סיכון. יותר סביר שנמצא את הילדים שעות באינטרנט, במשחקי מחשב, ברשתות חברתיות, או פשוט זרוקים על הספה, מכרסמים חטיפים ומקטרים. בצד הסיכון, קיים גם סיכוי שאם רק ניתן להם להשתעמם ימאס להם להיות במועקה, הם יבינו שזה לא אסון להיות משועמם ושעדיף למצוא משהו שאתה נהנה לעשות. חלק יצליחו בכך ויחוו את הטעם המתוק של אוטונומיה ויוזמה שמהוות נדבך חשוב בהתפתחות האישיות.

גדי און (צילום: אלבום פרטי)
ד"ר גדי און | צילום: אלבום פרטי

בעולם שסימן ההיכר שלו הוא האצה, לשעמום תפקיד חשוב ביותר. כמעט בכל תחום של חייהם מציעים לילדים דברים חדשים בקצב הולך וגובר: סמארטפונים, גאדג'טים, שדרוגים. הם רואים תמונות נעות בכל מקום ונוסעים מרחקים גדולים במהירות גבוהה על בסיס יום-יומי. הזמן נקבע באופן טכנולוגי, לא פסיכולוגי, והוא מהיר מדי ולא מאפשר שהות לתהליכים פסיכולוגיים חשובים להתרחש: יחסים חברתיים משמעותיים, מודעות עצמית, התבוננות פנימית. בהכרה שלהם הזמן מתכווץ ומתקצר ויוצר אצלם ציפייה שכל דבר יתרחש במהירות ובאופן מידי. השעמום, אף שהוא חוויה לא נעימה, יכול לאפשר להם להאט את הקצב ולהתחבר מחדש לעצמם. למצוא בחוץ את מה שיכול להתאים למה שנמצא בפנים ולנוע אל מה ש"מעבר לשעמום".

ד״ר גדי און הוא פסיכולוג, חוקר חוויות שעמום של צעירים