1985, הפסטיגל ביד אליהו. רבקה זוהר עולה על הבמה בשמלה לבנה ארוכה, תסרוקת קצוצה ועיניים בורקות. היא מבצעת את השיר בדרך אל הכפר, ואני ילדה בת שש, נרגשת ונפעמת מקולה הצלול, משירתה היפה. זיכרון ילדות מתוק.
2011, בתי בת הארבע מודיעה לנו שהיא רוצה לראות את ההצגה "שודדי הקאריביים". מכיוון שאפשרנו לה לבחור הצגה אחת מתוך חמש הצגות שונות לחנוכה, לא הבענו התנגדות. אמנם שלומי קוראייט הוא לא ג'וני דפ, אבל מה כבר יכול להיות רע במחזה שכולל שודדי ים שלומיאלים, מסע לארץ רחוקה, מטמון ואוצרות?
זאת הצגה לבני שלוש, לא?
התארגנו על כרטיסים וחצי יום חופש מהגן ומהעבודה, ארזנו תפוח ומים ויצאנו לדרך. אחרי שעה של פקקים וסידורי חנייה, הגענו בול בחמישה לשש לתיאטרון בית לסין. אבל בדיוק אז התברר שיחול עיכוב בהצגה. לא להתעצבן, הזכרתי לעצמי והכרזתי: נלך לנשנש משהו במזנון.
תירס חם ב-15 שקלים (קלח, כן?), חטיף בוטנים ב-15 שקלים (חיקוי של במבה, כן?) ופחית שתיה ב-15 שקלים (מים עם סוכר, כן?). לשמחתי, המבחר לא הרשים את בתי ואחרי 35 דקות של המתנה ועצבים רופפים נדחסנו לאולם. האורות עומעמו, הפלאפונים כובו והמסך עלה. כמה הצטערתי שהוא עלה.
למרות התפאורה המושקעת, המוזיקה הקצבית, ורשימת השחקנים המפוארת שכללה את מיכל אמדורסקי, ליטל שוורץ, אביהו שבת, אריה מוסקנה ושלומי קוריאט – עברתי חוויה מביכה.
זה התחיל במילת הגנאי "מטומטם" שהדהדה באולם. חשבתי שזו בטח פליטת פה של אחד הגיבורים; בכל זאת, כבר כמעט שבוע שלם הצוות חי על הבמה, שלוש הצגות ביום או יותר – זה לא פשוט. אבל מהר מאוד הבנתי שאני טועה. לא פליטה ולא רגל מעץ – זאת השפה המקובלת.
והיא גם מגוונת, כי חוץ ממטומטם, שמעתי את השחקנים משתמשים במילים מפגר, מנוול, נבלה ולא מעט גועל נפש. בכל פעם שאחת הקללות התעופפה מסיפון הפיראטים היישר לאוזן של הבת שלי, הבטתי בה - בוחנת את תגובותיה. לפעמים, גם חיפשתי מבטים תוהים של הורים אבודים כמוני.
למה לקחתי את הילדה שלי להצגה הזו, האשמתי את עצמי. תהיתי מה מצחיק במילים כה מכוערות, ואיך אפשר לטנף כל כך הרבה כשעיניהם של מאות ילדים נשואות אליך בהשתאות. הרי מדובר בהצגה שמיועדת לבני שלוש ומעלה, לא?
התקשיתי גם להבין איך ילדה בת ארבע יכולה לצלוח בשלום הומור כמו, "היא שכחה לקחת את הכדורים הבוקר", ואיזה מסר מתחדד אצל בת העשר עם משפט כמו, "נשים קצת שמן כדי שנשאר דקיקות?"
אולי הבעיה טמונה בי
האמת, מתישהו הם באמת נראו לי כמו חבורת פיראטים שיכורים בלב ים ולא שחקנים מפורסמים בלב במה.
בהפסקה שאלתי את בתי אם היא רוצה ללכת, אבל היא משכה בכתפיה וסימנה שלא. כעסתי על עצמי ובעיקר התעצבתי; איזה זיכרון ייצרב אצלה מהצגת חנוכה?
יותר מ-25 שנה עברו מאז הצגת החנוכה ההיא, וקולה של רבקה זוהר עדיין מרגש את הילדה שבי. אולי אני מגזימה, אולי אני רגישה מדי, אולי כך מדברים הילדים היום ואני הזדקנתי מוקדם. אך. אך איני יודעת מה קרה, אי אבדה הדרך הברוכה, אי אבדה הדרך אל הכפר.
תגובת שרונה אלבאום, בעלת משרד ההפקות stage 57: "הטקסטים של המחזמר שודדי הקריביים נבחנו שוב ושוב על ידי שתי מחזאיות גם ברמת המילה וגם ברמת המסר שמועבר לילדים. אכן, המילה מנוול מופיעה בו מספר פעמים, אין בטקסטים את המילה מטומטם, אבל בהחלט קיימת בהם המילה 'טיפש'. לא אנחנו המצאנו את המילה מנוול, וכמובן שלא אנחנו המצאנו אנשים מנוולים. אינני סבורה שעלינו לצבוע בוורוד אנשים העושים רע או אנשים אדישים לרוע, ואין אנו סבורים שעלינו לנהוג בילדים כבכלי פורצלן שבירים או לחילופין לנהוג בהם בהתייפייפות סכרינית.
כאשר אנו מעוניינים לחבר את הילדים לחוויה ולתחושה של פיראטים פורעי חוק ושל קפטן קרוק הרשע והמנוול שתאוותיו ומזימותיו העבירו אותו על דעתו, הרי שאנו לא מוצאים כל פגם בלקרוא לילד בשמו. אולי זו הסיבה שהמחזמר ריתק אלפי ילדים שישבו על קצות כיסאותיהם למשך שעה ומחצה, צחקו התרגשו ועברו חוויה.
אני סבורה שאם במקום הארוחה עצמה היינו מגישים לילדים 'פריכיות אורז', סביר להניח שהיינו מאבדים אותם ולא היינו מצליחים להעביר את המסרים הטובים של המחזמר: 'סור מרע ועשה טוב', 'היקום נחלץ לעזרת האנשים הטובים ולעזרת האוהבים ומסייע בידם לנצח את הרעים והמנוולים', ו'האהבה חשובה מכסף ואוצר'".