היוש לכל ההורים שפגשו השבוע את התעודות. אני רוצה רגע להציע לכם נקודת מבט על התעודה, על המילים והמספרים שמופיעים בה. הרי מה התעודה משקפת? את הסוף, את השורה התחתונה, ציון סופי על תהליך משמעותי שהילד עבר. ברוב המקרים היא לא משקפת את הדרך שהילד עשה, את ההתקדמות, את השיפור שהוא הצליח לייצר, התעודה מתייחסת לסוף הדרך, וכמעט בכלל לא לדרך עצמה.

כמו שמאמנים טובים יודעים לעשות, אי אפשר להתייחס רק לתוצאת המשחק. כי מה היא מלמדת? אם הפסדת או ניצחת. אבל הלמידה המשמעותית נמצאת באופן שבו שיחקת, במסקנות שאפשר ללמוד מהדרך. זו הלמידה האמיתית והמשמעותית לחיים של ילד, של אדם.

הנה המלצה רותחת איך למנף את חלוקת התעודות, לא משנה מה הציונים וההערכות שיש בהן, לטובת הביטחון העצמי של הילד.

לפני שאני צוללת אל הטכניקה, חשוב להגיד שמה שיקפוץ לכם בעין באופן הכי טבעי ואנושי, מה שיבלוט לך הם הציונים הפחות טובים בתעודה, ההערכות היותר נמוכות, וזה אנושי, ככה אנחנו מתוכנתים כבני אדם, לשים לב לחלקים הפחות טובים. חשוב לזכור את זה, כי כשנהיה מודעים לעובדה שזה חזק מאתנו, שהפוקוס הטבעי שלנו יילך למקומות הפחות מחמיאים בתעודה, נוכל לעצור ולבחור אחרת, נגד האוטומט.

יותר מזה: התעודה היא הרי כל כך ויזואלית. הילד בעצמו כבר מבחין בציונים הפחות טובים, בהערות ההתנהגות, במקומות שבהם הציון נמוך יותר, נמוך מדי, הוא ממש לא צריך לשמוע את זה גם מאיתנו. הוא לא צריך שנבקר את הציון, שנעיר עליו, שנדגיש את המקומות שבהם הוא לא הצליח. הוא לא צריך את הביקורת הזו שלנו.

אז למה אנחנו ממשיכים לתת אותה למרות שאנחנו יודעים שאף אחד לא צומח ממנה? כשאפילו אנחנו המבוגרים לפעמים מרגישים אגרוף בבטן הרכה כשמותחים עלינו ביקורת, ואפילו שכולנו, ילדים ומבוגרים, מעדיפים לשמוע מילים טובות?

אני לא מבקשת שתתעלמו ממה שלא עובד, אלא מבקשת רק שכנקודת התחלה, המיקוד שלכם יאיר את החלקים המחמיאים בתעודה לפחות באותה מידת ההתייחסות למה שלא הצליח.

אמא מנשקת ילד
איזה ציון אתה נותן לעצמך? | צילום: Beth Swanson, Shutterstock

שיחה משותפת: איך מנהלים שיחה על התעודה?

קודם כל חפשו את המקומות שבהם הילד התקדם: בלי קשר לציון, למספר, לתוצאה. איפה הוא התאמץ, שיפר יכולת, איפה הערת התנהגות מהמחצית הקודמת או מהשנה שעברה כבר לא מופיעה בתעודה. למשל, אם הוא פטפט בשיעורים במחצית הקודמת ועכשיו ההערה הזו לא מופיעה, זה התפקיד שלנו להדגיש את זה בפני הילד ולשאול אותו מה הוא עשה כדי לשפר את הציון או את ההתנהגות.

מילים שכדאי שינחו אותנו הן למשל: השקעה, מאמץ, יסודיות, חריצות, נחישות, התנסות, שיפור והתקדמות - מילים שמתארות דרך ולא רק ציון ותוצאה. נסו להימנע ממילים כלליות כמו "כל הכבוד", כי זה לא אומר בעצם כלום.

שבו עם הילד לשיחה, לרפלקציה, תנו לילד להתבונן, לבחון ולתת לעצמו ולתעודה שלו פידבק. זו לא אני המבוגרת המתנשאת שמסבירה לו מה אני רואה, אלא זו שיחה משותפת שבה אני שואלת לדוגמה: כמה השקעת בספורט? אז מה אתה מבין מהציון שהשתפר? ואיך עשית את זה?

למה חשוב שהילד יענה? כי כל דבר שינבע מתוכו ילד איתו הוא מדווח לעצמו, הוא מנכס לעצמו, זה שלו, זה הגיע ממנו. כמה קשה לנו לפעמים להגיד עלינו מילים טובות? אז בואו ניתן את המתנה המשמעותית הזו לילד שלנו.

נקודה נוספת היא לשאול לא רק לגבי הציון, אלא לגבי העניין שיש לילד בשיעורים או במורים מסוימים: אפשר לשאול שאלות כמו - לאיזה שיעור אתה הכי מחכה במהלך השבוע? איזה מורה או שיעור אתה הכי אוהב? למה דווקא אותו?

הנקודה הכי חשובה בעיניי היא דווקא להאיר את המקומות שלא מופיעים בתעודה: מיומנויות ותכונות שיש לילד שלך אבל בבית הספר אין עליהן ציון. הם יצריכו אתכם לחשוב על התכונות האלה אצל הילד לפני שאתם יושבים לדבר על התעודה. דוגמאות? בבקשה:

היכולת לפתור בעיות היא יכולת חשובה מאוד בעידן הזה, זה התפקיד שלנו להזכיר לו שתיים-שלוש בעיות שהוא מצא להן פתרון במהלך השנה, אולי כי היה נחוש, כי לא ויתר לעצמו בקלות, כי התנסה בדברים שהיו קשים או מורכבים עבורו, תסבירו לו שבעולם החדש הזה שאליו הוא גדל, מה שמגדיל את סיכוי ההצלחה שלו בחיים בכלל הן פתרון בעיות ונחישות, תזכירו לו כמה פעמים הוא ניסה משהו עד שהצליח ושעצם ההתנסות היא היא הדבר החשוב בחיים.

ואז תשאלו:  אז איזה ציון אתה נותן לעצמך בנחישות?

תחמיאו לו על החבר הטוב שהוא יודע להיות ואיך שהוא עזר לחבר ההוא ואירח את החברים ההם, על היכולת שלו לשמוח בשביל חבר טוב ולפרגן לו ואיך הוא רגיש כל כך וכשההיא נפלה הוא ניגש לבדוק איך הוא יכול לעזור לה, תגידו לו שראיתם כמה חשוב לו שיהיה לחברים שלו טוב וספרו לו שלזה קוראים אמפתיה.

ואז תשאלו: אז איזה ציון אתה נותן לעצמך בחברות?

הראו לו את המקומות בהם הוא יצירתי ואיך הוא מצליח לחשוב בצורות מגוונות סביב נושאים דומים, שהוא מפתיע אתכם ביכולת שלו לחשוב או לנתח נושאים בצורה מעניינת ומסקרנת.

ואז תשאלו: אז איזה ציון אתה נותן לעצמך ביצירתיות?

תראו לו את המקומות בהם הוא יזם משהו בבית הספר או בבית, על איך שהוא חשב על רעיון והוציא אותו אל הפועל ואיך שהוא הצליח לרתום אליו את המורה או חברים לכיתה, ספרו לו שבחיים, אם אתה רוצה משהו, אתה יכול לעשות הרבה כדי שהוא יקרה, הנה , כמו שהוא עשה.

ואז תשאלו: אז איזה ציון אתה נותן לעצמך ביוזמה?

תגידו לו שציונים זה חשוב אבל לצידם חשוב שיהיו לו תחומי עניין אישיים, כאלה שיוצאים מתוך תשוקה גדולה שלו לחקור וללמוד משהו לא כי הוא חייב אלא כי הוא רוצה, תזכירי לו כמה זה חשוב להעמיק במשהו שמעניין אותנו.

ואז תשאלו: אז איזה ציון אתה נותן לעצמך בהשקעה?

ילד משחק כדורגל
מה כוח העל שלו? | צילום: אימג'בנק / Thinkstock

מבחן המסוגלות האישית

את כל המיומנויות החשובות האלה בדרך כלל לא לומדים בבית הספר, אין חוברת עבודה לאמפתיה ואין מבחן בחברות טובה או ביכולת שיתוף פעולה, אין עבודה שבוחנת יצירתיות אבל לכל המיומנויות האלה הילד שלנו זקוק עכשיו ויהיה זקוק להן בהמשך חייו כאדם, אז ככל שיתאמן ויעמיק בהן לאורך שנים, כך יוכל להגיע לגיל ההתבגרות ולבגרות כשהוא מנוסה ומכיר את השליטה ויכולת השיפור שלו בהתנסויות האלה. זוהי ההכנה האמתית לחיים וזה המבחן שהכי כדאי שהילד שלנו יצליח בו - מבחן המסוגלות האישית שלו.

השאירו סעיף אחד אישי, תוכלו לציין בו נקודות חוזק ספציפיות של הילד, מה הוא “כוח העל” שלו? יש לו חוש הומור והוא מצחיק אתכם? הוא ממציא קסמים מעניינים? הוא רוקד או מצייר ושיפר את הטכניקה שלו בשנה החולפת? הוא מתנסח בשפה גבוהה ועם אוצר מילים עשיר? יש לו ידיים טובות שיכולות לתקן דברים שהתקלקלו? הוא ניחן בחוש אסתטי מפותח או כישרון לעיצוב והתאמת צבעים? מה זה? מה זה הדבר הזה שאתם רואים בו, מזהים בו, מה זה הדבר הזה שאין עליו מבחן ולא מקבלים עליו ציון מחצית או סוף שנה?

אתם יכולים לשבת יחד לכתוב תעודה אלטרנטיבית, התעודה הזו שתכתבו ביחד, לצד תעודת בית הספר (וכן, כרגע בבית הספר נותנים תעודות, אנחנו עובדים עם מה שיש) היא סוג של רפלקציה שמאפשרת לכם להסתכל רגע אחורנית על השנה החולפת ולהבין מה הילד עשה נכון וכדאי לשכפל ומה הוא עשה לא נכון והוא רוצה לשפר ולתקן, כי תמיד אפשר לתקן. איזו אמירה אופטימית זו לילד שלא משנה איך התעודה נראית עכשיו, היא יכולה להיראות טוב יותר במחצית הבאה, בשנה הבאה.

"איזו אמירה אופטימית זו לילד שלא משנה איך התעודה נראית עכשיו, היא יכולה להיראות טוב יותר במחצית הבאה, בשנה הבאה"

אם בחרתם להכין תעודה משלכם לילד שלכם, הקפידו להכניס אליה משמעות אישית לכל מיה שכתובה בה, הרחיבו, פרטו, תנו דוגמאות, תנמקו למה דווקא זו הנקודה שבחרתם לכתוב, ככה הילד יוכל להרגיש שהתעודה שכתבתם לו היא אמיתית, כנה, מעמיקה, מושקעת ומקורית ושהיא הותאמה בדיוק אליו כי אתם מכירים אותו כל כך טוב לא תמיד אנחנו מזהים את ההזדמנויות שיש לנו לומר לילדים שלנו באופן מקיף את מה שאנחנו רואים בהם, על אף שנוכל לפגוש באיכויות של הילד שלנו בכל יום, לא תמיד יש לנו זמן ומקום לומר לילד שלנו כמה אנחנו מתפעלים ממי שהוא עכשיו וממי שהוא יגדל להיות, אז הנה הזדמנות אחת ששווה לחבק בשתי הידיים.

בבקשה אל תאמרו לו שאתם גאה בו, אל תתלו את ההתנהגות שלו בכך שהן מסבות לכם גאווה או הנאה, הוא פועל ככה עבורו ועבור המטרות שלו, זה חשוב גם לו להצליח, בדיוק כמו לנו המבוגרים אל תיצרו אצלו את הרצון לרצות אתכם, אתם לא העניין, אלא הוא.

התפקיד של השיחה הזו והתעודה שתיצרו לו ביחד הוא לשמר ולהדגיש את המוטיבציה הפנימית של הילד שלכם, את הרצון שלו להשתפר ואת היכולות שכבר יש לו. ואם יש לכם תעודה כזו שהכנתם לילד שלכם או איתו, או מיומנות שעליה תכתבו בתעודה האישית שתכינו לו, שתפי אותי, אותנו, שנלמד גם אנחנו.

אפרת לקט היא יזמית בתחומי חינוך ואימון, מחברת הספר "אמא מאמנת" ובעלים של בית הספר להכשרת אימהות מאמנות ומאמנות אישיות