שימוש בחוש הומור וצחוק במערכת היחסים במשפחה, יכולה להפיג מתחים רבים, ולהביא לתוצאה טובה יותר של סיטואציות, שיכלו באותה מידה להסתיים בכעס ותסכול. הילדים נהנים לצחוק, זה משחרר, מרגש ומשמח, ולכן ההורים יכולים לנצל מצבים מסוימים, ולשנות את הגישה משלילית לחיובית. בנוסף, המשפחה תזכה בדרך זו לקשר מיוחד, שיזכר לטובה גם בבגרותם של הילדים, שרגעי האושר והצחוק ילוו אותם כל חייהם.

אחד השימושים הטובים ביותר בהומות הוא באינטרקציה בין ילדים להורים ובמיוחד בשינוי שיח שלילי לחיובי באמצעות הומור.

הנה סיטואציה שנמצאת בכל בית בישראל: ההורה מוציא מהארון בגד לקראת היציאה לגן. הילד מצדו בוכה ומתעקש לא ללבוש אותו ומחפש בגד אחר, בעוד שזמנו של ההורה קצר והוא חייב כבר לצאת לדרך.

 ברוב המקרים ההורה יכעס, הילד יבכה וימרוד, ולבסוף תהיה במקרה הטוב פשרה או החלטה חד משמעית של ההורה. התוצאה – עיכוב בזמן, ילד מתוסכל והורה מאחר שהיום שלו התחיל על רגל שמאל. מה היה קורה אילו ההורה היה משקיע 5 דקות בשיח מחויך עם הילד, על כך שהבגד המיוחד הזה חיכה כל השבוע בסבלנות בארון, לרגע בו יצא ממנו והילד ילבש אותו. הבד הנעים, הריח הנפלא של הכביסה, כולם התגנדרו וחיכו ליום המיוחד שבו יוכלו לצאת אל הגן יחד עם הילד, והנה הילד לא רוצה אותם, וזה קצת מעליב.

בשילוב קצת אימפרוביזציה ומשחק של הבגד שחוזר עצוב לארון או בגד שמח שמתקרב לילד ומדגדג אותו, ניתן ליצור אווירת בוקר רגועה ונעימה יותר, הילד מחייך וההורה משיג את מבוקשו. (אין ספק שעדיף לעשות את הפעולה הזו כבר בלילה שלפני, כדי לחסוך זמן בבוקר). מה שבטוח, הילד וההורה יצאו שמחים יותר.

משפחה
רגעי האושר והצחוק ילוו אותם כל חייהם | צילום: אימג'בנק / Thinkstock

הומור – תכונה מולדת או נרכשת?

אין דבר משמח יותר מאשר לחוות את החיוך הראשון של התינוק בבית. כולם עוקבים אחרי זוויות הפה, מחכים לראות מי מבני המשפחה מצחיק יותר את התינוק ולמה, ומתי החיוך הופך לצחוק מתגלגל. האם זה אומר שהילד כבר פיתח חוש הומור? לא בהכרח.

הרבה לפני שמתפתח הומור, עולים חיוכים וקולות של צחוק, שגם הם, מהווים כלי שפתי עבור תינוקות לקשר אנושי וחברתי עם הסביבה. רבים רואים בהומור תכונה שהיא מולדת, אבל זו בהחלט יכולה להיות גם תכונה נרכשת, שהילד מאמץ עם הזמן בהתאם לסביבה המשפחתית והחברתית והצורך שלו.

שלבי ההתפתחות – מחיוך ועד צחוק

כמו כל שלב התפתחותי בקרב תינוקות וילדים, גם החיוך הוא שלב התפתחות קוגניטיבי-שפתי. הבחנתם בחיוך בימים הראשונים לחייו של התינוק או אפילו בתצלום האולטראסאונד כעובר? זהו אינו "חיוך" במהות אלא יותר תגובה של מערכת העצבים, חיוך שנקרא בשפה מקצועית גם "חיוך אנדוגני".

למעשה, רק בגיל 6-8 שבועות, התינוק, שכבר רואה פנים ומזהה את הקשר לאנשים המוכרים בחייו, מגיב ב"חיוך חברתי" (אקסוגני), כאשר התגובה היא בעצם לגירוי חברתי כלשהו (מראה פנים של ההורים, האחים, בני משפחה).

בגיל ארבעה חודשים, התינוק כבר יכול להגיב בקול, באמצעות צחוק חברתי, לסיטואציה מסוימת שהוא רואה או שומע מאדם בקרבתו.

בגילאי חצי שנה – שמונה חודשים, התינוק כבר מתחיל להגיב בהנאה לאינטראקציה: הוא צוחק ממשחקים, נהנה מתגובות סביבו, מבחין בהורה שמתחבא ונהנה לגלות אותו מחדש (משחק ה"קוקו איפה אני") ועוד, אך עדיין, מדובר בשלב החיוך החברתי ולא בהומור של ממש.

תינוק מחייך
סביב גיל ארבעה חודשים הם מתחילים להגיב בחיוכים | צילום: shutterstock

באיזה גיל מתחיל להתפתח ההומור?

מניפת החיוכים מתרחבת בגיל שנה עד שנתיים, אז התינוק מתחיל להגיב לדברים מצחיקים שהוא רואה ושומע, סיטואציות מצחיקות, משחקים, ספרים או תכניות טלוויזיה. התרחבות קשת החיוכים החברתיים ממשיכה עד אשר הוא מפתח את השפה, בגילאי שנתיים-שלוש ואף ארבע, ואז יש לו גם את היכולת להגיב לצחוק באמצעות השפה ויכולות אחרות כגון ציור, משחק תפקידים.

חוש ההומור עצמו מתחיל להתגבש מאוחר יותר, סביב גיל שש, אז הילד מגיב לגירויים סביבו בהומור משלו וצחוק כתגובה לחיקויים, קולות מצחיקים שההורים עושים, ריקוד או סיטואציות הומוריסטיות אחרות. בנוסף, הילד לומד להכיר את ההומור של הסביבה הקרובה לו, הוא לומד לדעת מה מצחיק את הוריו ואת חבריו, ואז משתמש בכלי הזה כדי לבסס את הקשר איתם, להצחיק אותם ולהשתלב חברתית.

להשתמש בהומור כדי לפתח כישורים חברתיים טובים

היכולת לעשות שימוש בהומור כדי להתמודד עם אתגרים חברתיים או רגשיים, מחזקת את החוסן הנפשי של הילד ובהמשך כמבוגר. השאלה המעניינת היא, האם הילדים יודעים גם להבדיל בין סוגי ההומור, והאם הם עושים בו שימוש נכון מול חברים.

כך למשל, שימוש בהומור עצמי או הומור "שחור" כדי להתמודד עם אתגר או מגבלה, יכולה להיות דרך לא רעה להפיג את המתח סביב האישיו במסגרת החברתית. כך גם שימוש בהומור כדי לחדד או להדגיש תחושה של כעס או אכזבה כלפי אדם אחר באופן עדין יותר, יכול להשיג תוצאה דומה.

לעומת זאת, שימוש בהומור פוגעני כלפי אחר, עלולה להשיג תוצאה הפוכה ולא נעימה, שעלולה בין היתר גם לגרום לריחוק וסלידה של חברים מהילד, ולכן, ישנה חשיבות כבר בתחילת הדרך בה הילד מביע צורך לספר בדיחות או לשתף בכאלו ששמע, לנסות ולכוון אותו להומור שאינו פוגעני כלפי אחרים, ולהעניק לו כלים שיאפשרו לו לזהות מתי ההומור יכול להוות בעיה. 

איך הילד יודע אם צוחקים איתו ולא עליו

מה קורה כאשר אחד הילדים הופך למושא הצחוק? האם הוא צריך "לזרום" עם הסיטואציה ולא להפגין את העלבון, או שהוא צריך לעצור את זה כדי שלא יתפתח יותר?

כאן חייב להיות גבול של טעם טוב. אם זה קרה באופן חד פעמי בגלל עניין מסוים, בגלל בגד שלבש, מילה שאמר או מקרה ספציפי שקרה בבית הספר שקשור אליו והצחיק את כולם, והוא מבין שהצחוק סביבו לא בא כדי לפגוע בו , אז בהחלט יש מקום לסלחנות. יחד עם זאת חשוב ללמד אותו להציב גבול, כדי שהילדים יבינו שזה אכן היה מצחיק ונחמד, אך לא צריך להמשיך ולדוש בזה או להעלות זאת שוב.

אם העניין חוזר על עצמו שוב ושוב, והילד חווה אין ספור הצקות ובכל פעם שהוא נמצא במעגל החברתי הזה ומרגיש שצוחקים ממנו, זה כבר דורש חשיבה וטיפול, כדי להבין מה הסיבה שהוא הופך לנושא הצחוק וכיצד לסייע לו להתגבר על התחושה וחוסר הביטחון.

חרם חברתי קשה על ילדה בת 12
צריך להבין אם צוחקים עם הילד או עליו | צילום: מתוך "חדשות הבוקר" , קשת 12

לחנך ילד להומור ראוי – על מה נכון לצחוק ועל מה לא

ומה קורה כאשר הילד הוא חלק מחבורה שצוחקת על אחר? הצחוק והומור משמשים ילדים להתמודד עם סיטואציות חברתיות שמעוררות בהם קנאה, כעס, פחד או תחרותיות וכאן תפקיד ההורים מאוד חשוב – לכוון את הילד להומור בריא, שאינו פוגע או משפיל חלילה.

ניתן לעשות זאת באמצעות מסרים חינוכיים על כבוד האדם, קריאה משותפת של ספרים הומוריסטיים לילדים ושיח על מידת הצחוק המקובלת בחברה (המפוזר מכפר אז"ר, דודי שמחה ועוד), לדבר על מילים וביטויים שאפשר לומר וכאלו שלא אומרים לחברים, וחינוך להוגנות חברתית. 

איך  "להפוך" את הילד לשמח יותר ובעל חוש הומור:

  1. מאמצים גישה חיובית והומוריסטית לחיים – ככל שההורים יעשו זאת וישמשו דוגמא, כך הילדים יפתחו גישה דומה. נצלו רגעים או סיטואציה סטנדרטית בחיי המשפחה והפכו אותם לשובבים ומצחיקים.
  2. ספונטניות – אל תתכננו את רגעי ההומור, צרו אותם! כמעט כל סיטואציה "רגילה" יכולה להיראות מצחיקה או שמחה יותר, תוך שימוש באמצעים הפשוטים ביותר. כל חפץ שנמצא בסביבתכם יכול להיות כלי משחק משעשע בשיח עם הילדים. 
  3. מעשירים את הבית בצחוק – שדרו אווירה שמחה בסביבה הקרובה לילד - הבית והחדר. שימוש בצבעים שמחים על הקירות, תמונות משעשעות, ספרי קומיקס ובדיחות או צפייה משותפת (ומצוחקקת) בסרטים מצוירים. 
  4. צחקו עם הילד, לא עליו – הילד מנסה לספר בדיחה והיא לא ממש מצחיקה? אל תגרמו לו להיות נבוך מכך, אלא כוונו והדריכו אותו (בחיוך), הדגימו לו בדיחות מצחיקות, פרגנו על היכולת שלו לספר את הבדיחה, עד מהרה הוא ידע להפתיע אתכם.
  5. גם אנחנו מצחיקים – ילדים לעתים נוטים לחשוב שההורים שלהם רציניים מדי. הראו להם כיצד גם לכם, בסביבת החברים או המשפחה המורחבת, יש בדיחות, תגובות ואינטראקציות מצחיקות, צחקו בקול גדול, הראו להם שלהומור אין גיל. הם ישמחו לראות אתכם צוחקים וירצו להיות חלק מזה.

 

 

רבקה פישמן היא פסיכולוגית קלינית ומנהלת רשת מעונות היום "התחלה חכמה" של החברה למתנ"סים הארצית.