ילדים מסתכסכים בכל מקום וסכסוכים ממשיכים להתרחש בכיתה, במגרש המשחקים, בתור לאוכל או בהסעה לבית הספר. אבל, בשנים האחרונות הם מסתכסכים יותר ויותר במרחב הדיגיטלי. גם סכסוכים מהעולם הפיזי מגיעים למרחב הדיגיטלי, כחלק מטשטוש ההבחנה בין המרחבים ובשל מקומו המרכזי של המרחב הדיגיטלי בחייהם של בני דור ה-Z. סכסוכים כאלו מתנהלים בקבוצות וואטסאפ, באינסטגרם ובכל אפליקציה שילדים עושים בה שימוש. סכסוכים דיגיטליים מתלקחים מהר, נערכים בפני צופים פעילים ומשאירים חתימה ותיעוד.
סכסוכים דיגיטליים, בין ילדים, עומדים ביסוד חלק מההתנהגויות הבעייתיות ברשת. הם גם עלולים להסלים לאלימות ולבריונות ברשת (סייבר-בולינג). עם זאת, סכסוך דיגיטלי אינו בריונות ברשת ולא נכון לטפל בו בכלים שבהם מטפלים בבריונות. סכסוך דיגיטלי הוא תוצאה טבעית ובלתי נמנעת של החיים חברתיים של ילדים שהפכו להיות יותר דיגיטליים. על בריונות צריך לדווח למבוגרים, להורים או למורים, וליידע אותם על המקרה באופן שיאפשר להגן על הקרבן ולטפל בתוקפים. סכסוכים דיגיטליים, לעומת זאת, צריך לפתור, בדרכי שלום, בטרם הסלמה.
רצוי מאוד שהילדים ידעו לעשות זאת בעצמם. הילדים שנולדו בשני העשורים האחרונים גדלים במרכזה של מהפכה טכנולוגית. הם אכן ילידים דיגיטליים, המצוידים במיומנות גבוהה בכל הקשור לתפעול, שימוש וניצול האמצעים הטכנולוגיים. אבל, הם לא יודעים לפתור את הסכסוכים שלהם בעצמם. הקושי לפתור את הסכסוכים נובע משילוב של העדר כישורי חיים בסיסיים (שטרם נרכשו) ושל ההיבטים הייחודיים של סכסוכים (ותקשורת בכלל) במרחב הדיגיטלי.
האפשרות להסלמתם של סכסוכים למעשי בריונות הופכת את הצורך ליישב סכסוכים לעניין שיש לו חשיבות עליונה לתפקוד האישי והחברתי של הילדים. כדי לסייע לילדים לפתור סכסוכים דיגיטליים, הם צריכים לרכוש סט חדש של כישורי חיים: כישורי תקשורת, כישורים לניהול רגשות במרחב הדיגיטלי וכישורים למציאת פתרונות יצירתיים. כישורים כאלו לא צומחים מאליהם, באופן ספונטני. המשמעות היא שצריך לחנך את הילידים הדיגיטליים להיות אזרחים דיגיטליים, בעלי כישורים חברתיים ורגשיים מעודכנים ובכלל זה היכולת ליישב סכסוכים.
חינוך ילדים להתנהגות במרחב הדיגיטלי מתמקד כיום, במידה רבה של צדק, במאמץ להגן על ביטחונם במרחב זה. אבל, זאת תהיה טעות להסתפק בכך. אזרחות דיגיטלית כוללת גם מרכיבים של אתיקה, של אוריינות, של תקשורת, של שיתוף פעולה ושל חשיבה ביקורתית ויצירתית. אלו הם כישורי החיים הנדרשים למאה ה-21.
הגישה החינוכית ליישוב סכסוכים דיגיטליים היא אפוא גישה משלימה לעיסוק הנכון והחשוב בבריונות ברשת, לאפליקציות להשגחה הורית וליוזמות אחרות בתחום הבטיחות ברשת. היא מבוססת על אמון בילדים וביכולתם. לילדים יש כישורים בסיסיים ליישוב סכסוכים, אבל צריך לפתח אותם. יש להם שכל ישר, הם קולטים מהר ויש להם חשיבה יצירתית. הדמיון שלהם מפותח ולעניין זה יש משמעות מיוחדת ליכולת שלהם להציע פתרונות יצירתיים. החינוך לפיתוח הכישורים האלו יגביר את האמון שלהם עצמם ביכולתם ליישב את הסכסוכים שלהם ויגביר גם את האמון שלנו, המבוגרים, ביכולותיהם.
בסופו של דבר, אזרחים דיגיטליים צריכים לדעת לנווט במרחב הדיגיטלי בעצמם, לקבל החלטות ולהיות עצמאיים. אבל, כדי לחנך אותם לעצמאות כזאת נדרשת קהילה שלמה. פתגם אפריקני ידוע גורס שצריך כפר כדי לחנך ילד. זה נכון גם במרחב הדיגיטלי. המאמץ לחינוך האזרחים הדיגיטליים של מחר צריך להיות מאמץ משולב של מורים, של הורים ושל החברים לכיתה.
לבתי הספר יש בעניין זה תפקיד מרכזי. הדרך הנכונה ללמד ילדים את הכישורים הנדרשים ליישוב סכסוכים במרחב הדיגיטלי היא בסביבה דיגיטלית בטוחה ותומכת, עם החברים שלהם לכיתה, בהובלת המורה או מבוגר אחראי אחר. החינוך ליישוב סכסוכים דיגיטליים מחייב התנסות מעשית במרחב הדיגיטלי עצמו, תוך התמודדות עם דילמות מהסוג שאיתו יתמודדו הילדים במציאות.
הטכנולוגיה לבדה לא תפתור את הבעיות שהיא הובילה ליצירתן. אחת הדרכים להתמודד עם הסכנות ברשת היא לייצר נוכחות חיובית באינטרנט במקומות המועדים לסיכון. חינוך הילדים ליישוב סכסוכים יכול בהחלט להוביל לנוכחות כזאת, בהיקפים הולכים וגוברים, של ילדים שעברו הכשרה מתאימה. ילדים כאלו יכולים להיות, יותר מכל אפליקציה או טכנולוגיה, שגרירים רבי עוצמה של המאמץ להפחתת הבריונות ברשת.
איתי ברון הוא מנכ"ל חברת הסטארט-אפ Agree Online העוסקת בחינוך לפתרון סכסוכים דיגיטליים