זמן: שנות השמונים. מקום מגורים: בני ברק. בית הספר היסודי: "חורב" – בית יעקב, החינוך העצמאי. אני הילדה שחומת העור היחידה בכיתה שעונה לשם האשכנזי-הונגרי המובהק: פרקש. שם משפחה שגורם להרמת גבות בכל פעם שאני משתמשת בו. "את הבת של פרקש הג'ינג'י?", שואלים אותי ללא הרף. "ההוא, ההונגרי?"

 
שירלי פרקש ילדה
כן, אני הבת של הג'ינג'י ההונגרי. שירלי בילדותה
אל תשכחי לומר שאת פרקש

 אף פעם לא הבנתי למה אבא שלי, איש דתי חובש כיפה שחורה גדולה ומצביע אדוק של "אגודה", מתעקש שהדבר הראשון שאגיד בחיים שלי כשאני פוגשת אנשים בבני ברק, או בכלל – זה "שלום, אני הבת של פרקש הג'ינג'י, כן, ההונגרי. כן, זה שמתפלל בבית הכנסת 'יהודה' ברחוב הרצל" (ששינה את שמו הציוני ל"הרב שך", אלא מה). גם כשנשלחתי לקונדיטוריה כץ ברחוב רבי עקיבא בכל יום שישי לקנות עוגה לשבת, אבא שלי היה חוזר ומזכיר לי: "אל תשכחי לומר שאת פרקש".

פעם אחת נמאס לי. משהו בבטן לא הסתדר לי. אני זוכרת שהחלטתי פשוט להיכנס ככה סתם, כמו ילדה רגילה לקונדיטוריה, ולחכות בתור כמו כולם, בלי להקיא קודם את אילן היוחסין שלי.

אף אחד לא היה בחנות פרט למוכרת, אישה עם פאה נוכריה, סינר גדול ומבטא הונגרי בולט שאפילו לא העיפה בי מבט. "דובוש אחד בבקשה", אמרתי. היא הסתכלה עליי, אבל לא ענתה לי. אישה אחרת נכנסה לחנות. היו לה שתי בנות חיוורות וגם פאה. המוכרת חייכה חיוך רחב: "שלום גברת שטראוס, במה אפשר לעזור לך?".

חיכיתי שם המון זמן, ואפילו אמרתי כמה וכמה פעמים שהייתי פה קודם וזה לא פייר. שום דבר לא עזר. קונים באו והלכו, מבוגרים, ילדים – כולם נענו בתור לפניי. לבסוף נשברתי, "סליחה", אמרתי, "אני פרקש. אפשר לקבל דובוש?"
את הפליאה והחיוך שבא בעקבותיה על פניה – לא אשכח לעולם. זה היה השיעור הכי חשוב שקיבלתי. "בטח שיש לנו מתוקה, את הבת של פרקש? הג'ינג'י? אז למה לא אמרת?" יצאתי משם בלי העוגה ולא חזרתי יותר לעולם.

 הספרדיות לא שולטות בחומר?

 עבור מי שלא חווה את חוויית האפרטהייד החרדית האשכנזית בעיר האפרטהייד בני ברק, הסיפור שלי מצטייר כהשמצה או סתם רצון ללכלך. עשרים ומשהו שנים אחרי, פרשת עמנואל לא מפתיעה אותי. הדבר היחיד שמפתיע אותי הוא הבורות והתמימות החילונית, שתעלה לאזרחים החילוניים הנאורים החופשיים במדינה הזו – ביוקר. לפעמים בא לי סתם לצעוק מהחלון: חילונים, תתעוררו.

בכיתה ו', בבית הספר היסודי "בית יעקב חורב", חילקה אותנו המורה בוים לשני טורים. ספרדיות לחוד ואשכנזיות לחוד. זה לא נאמר במילים מפורשות, אבל הצבעים היו ברורים: שחור מול לבן. אני התיישבתי ליד חברתי הטובה, שזופה גם היא. במשך שלושה חודשים הרמתי אצבע ולא נעניתי אפילו פעם אחת.
עבור המורה בוים, שני טורים בכיתה פשוט לא היו קיימים. אני זוכרת עד היום את הוויתור של חברותיי הספרדיות. הן אפילו לא ניסו להילחם, הן קיבלו את הדין. בתור ילדה "אשכנזייה מבית טוב" החלטתי שזה לא ילך. עשיתי בלגן, עירבתי את ההורים והמנהלת. המורה בוים הצטדקה בתירוץ שהספרדיות פשוט לא שולטות בחומר. הכרחתי אותה לעשות לנו בוחן. עברנו במאה אחוז.
לזכותה ייאמר, מאותו יום והלאה, הספרדיות הרימו אצבע – ונענו.

כשלמדתי בסמינר "בית יעקב נתניה", באותה כיתה בה למדה אחת מבנותיו של הרב לאו, הרב הראשי של נתניה דאז, היה שם קוד לכיתות בהן למדו רק ספרדיות: "מקצועי". לעומת זאת, האשכנזיות למדו ב"עיוני". וכן, מתוך ארבעים בנות במגמה העיונית האשכנזית, היו ארבע תימניות. שלוש מהן היו המבריקות ביותר בשכבה. עשרה אחוז ספרדים, בדיוק המכסה הדרושה.

 זה לקח הרבה זמן, חקירה, לימודים ותחקירים בתוך ההלכה היהודית עד שהבנתי: היהדות שאני אמורה לגדול תחת דיגלה היא דת גזענית מעצם הווייתה. היא מתנשאת מעם, מורמת, נבחרת, היא "עם סגולה" וכל השאר: גוי, אישה או בעל חיים – הם סוג ב' וג'. כשניסיתי לצטט הלכות מפורשות, אמרו לי שאני "קיצונית", "אנטי דתית", "מתלהמת", "מכלילה" ושאר ביטויים שאנשים משתמשים בהם כשהם לא רוצים להתמודד עם האמת. הם הורגים את השליח.

שירלי פרקש (צילום: קובי בכר)
חילונים, תתעוררו. שירלי היום | צילום: קובי בכר
הדת היהודית היא גזענית

אולי זה קשה להפנים, אבל דת שרואה בעצמה גזע נבחר ובשאר הברואים אנשים סוג ב', לא יכולה לצפות מהחרדים האשכנזים להיות משהו אחר. הם מתנהגים בדיוק באופן בו מוכתבת ההלכה. לא תמיד צריך מילים מפורשות. גזענות היא קצת כמו נפיחה. אתה מריח אותה באוויר, גם אם אתה לא סגור על המקור שלה.

אגב, סתם תזכורת קטנה: פעם היה איש אחד שחשב שצריך להפריד אנשים ממוצא יהודי ולסגור אותם בגטאות, רק כי הגזע שלהם היה יותר נחות מהגזע הגרמני- לטעמו. נדמה לי שקראו לו אדולף, או משהו. איזה מזל שאנחנו לא כאלה ברברים. אה?

עמנואל היא לא הראשונה ולא האחרונה. עמנואל היא סימפטום ישן ששורשיו הרקובים העתיקים פשוט לא יכלו יותר והם צפים למעלה. חכו, זו רק ההתחלה.

 רוצים ליצור קשר עם שירלי?