כשעוברים על כל התחנות בחייה של תמר, נשארים עם סימן שאלה גדול. תלמידה מצטיינת באולפנה יוקרתית, משפחה נורמטיבית ויציבה, ילדה מוכשרת שלוקחת על עצמה מטלות וסמכויות ועומדת בכולן. איך דווקא היא התמכרה לאלכוהול?
"תמיד מצפים לראות נרקומן בצורה מסוימת, וחושבים שלי זה לא יקרה, אבל אני הייתי הכי מתפקדת וילדה טובה, ודווקא מהמקום הזה התמכרתי", מספרת תמר (שם בדוי, הפרטים שמורים במערכת), היום בת 25. "הרגשתי תמיד מאוד אחראית להיות בסדר, להיות ילדה טובה ולהצליח".
היום, במבט לאחור, את מבינה מה היה הטריגר שלך להתמכרות?
"חיפשתי את התשובה לשאלה הזו המון זמן. כשעברתי תהליך של גמילה הבנתי שהתמכרות זו מחלה, והיא לא פוסחת על אף אחד. לכולנו יש בעיות וקשיים, וחלק מאיתנו מוצא את הפתרון בהתמכרות, כדי להשקיט את הרעש והבדידות. אני יכולה לשבת עם חברים והם יתחילו לשתות כמוני. ההבדל הוא שאני לא יודעת לעצור".
המפגש הראשון שלה עם האלכוהול היה בגיל 14, עם חברות באולפנה. "אלכוהול תמיד היה בסביבה כי שותים בבית בערב שבת, וזה מאוד נגיש. הסיטואציה הייתה לכאורה נורמטיבית. קנינו בקבוק עראק במכולת, ובפעם הראשונה ששתיתי השתכרתי. לא הבנתי מה קורה לי, אבל הייתה לי תחושה שאני רוצה להרגיש את זה שוב", נזכרת תמר. "בפעם הבאה כבר שתיתי לבד. בפעמים הבאות הייתי שותה לפעמים עם חברות ולפעמים לבד, אפילו בערב שבת אף אחד לא שם לב שאני לוקחת עוד כוס ויוצאת מהבית. בגיל 16-17 כבר שתיתי בכל יום בקבוק אלכוהול".
איך נערה צעירה מבית טוב מצליחה להשיג אלכוהול וסמים?
"אלכוהול הוא הכי נגיש בעולם, וככל שגדלים דברים אחרים הופכים נגישים. עד גיל 18 הייתי מבקשת מחברות בוגרות שיקנו לי, ומגיל 18 קניתי כמה שתייה שרציתי. הייתי לוקחת הרבה בקבוקי יין מהבית ודאגתי שלא ישימו לב. הרגשתי מאוד מתוחכמת באותה תקופה".
איך מימנת את ההתמכרות?
"הייתי עובדת, היו לי חסכונות. תמיד הייתי בחריגות אבל עדיין השגתי. כשאת רוצה את משיגה".
מה היה בתחושה הזו של השכרות שגרם לך להתמכר אליה?
"כשהייתי משתכרת הייתי פורקת את הרגשות ולפעמים הייתי בוכה. זו הייתה דרך להתנתק מהמחשבות שלי. הייתי ילדה שהסביבה תלתה בה הרבה ציפיות והייתי מאוד הישגית, זה היה מקום של מפלט, בריחה. לברוח מהמציאות ומהלחץ".
הרגשתי ששולחים אותי לבית מצורעים
היא הצליחה לנהל חיים לכאורה נורמליים של תלמידת תיכון, ובמקביל המשיכה לשתות ולקחת סמים. "הייתי קמה בבוקר והייתה לי מטרה ברורה: השתייה לא פוגעת לי בשגרה. הצלחתי לתפקד מצוין, וזו גם הייתה בעיה. זה דרש ממני הרבה כוחות, להסתיר ולהמשיך לתפקד. הייתה תקופה מסוימת שניסיתי להיגמל לבד. זה קרה בעקבות אירוע טראומתי שעברתי בגלל השתייה. שיתפתי את ההורים שלי שאני רוצה ללכת לטיפול פסיכולוגי, מבלי לספר שיש לי בעיית שתייה, והם תמכו למרות שלא הבינו מאיפה זה צץ. הלכתי לטיפול פסיכולוגי במשך שנתיים. זה עזר לי מבחינה אישית, אבל המשכתי לשתות במקביל. בדיעבד ברור לי שזה לא היה הטיפול המתאים להתמכרות".
אחרי שסיימה תיכון החלה שירות לאומי, שם הייתה אחראית על קבוצה של נוער בסיכון. "שתיתי אז המון, כל לילה לפחות שני בקבוקים, ובבוקר קמתי ותפקדתי. העבודה שלי לא נפגעה אבל זה סחט אותי נפשית. במשך כל היום הייתה לי עבודה אינטנסיבית, בערב הייתי מגיעה לדירה ושותה בחדר שלי. רק רציתי לכבות את עצמי ולברוח מעצמי. הבנות שגרו איתי בדירה ידעו שאני שותה אבל לא ידעו עד כמה. היה לי בור שחור שלא ידעתי איך למלא אותו, ופשוט השקיתי אותו באלכוהול וסמים".
הבור הזה עדיין קיים?
"היום הוא מאוד קטן, אחרי טיפול אמיתי ונכון במחלה הזו. הרעב הזה בתוכנו הוא הרס עצמי שקיים אצל הרבה אנשים, והמקור שלו הוא בדידות או חוסר שיתוף. כשקיבלתי את הטיפול הנכון הבנתי שאני יודעת לשלוט בו ולמלא את עצמי בדברים אחרים".
אחרי השירות הלאומי למדה אמנות ובמשך תקופה ארוכה צרכה אלכוהול וסמים. "כל מה שבא לי ליד לקחתי, כל חומר שיטשטש אותי, כולל סמים פסיכדליים שגרמו לי להרגיש במקום אחר. לקחתי לבד וגם עם חברים, התחברתי למי שהיה לוקח. לא שמתי שום ברקס. באחד הימים, נשארתי במיטה אחרי שתייה מרובה, זה היה מאוד חריג שלא קמתי ללימודים ולעבודה. חבר טוב מצא אותי בבית כשאני לא מתפקדת. הרגשתי שהגוף שלי בוגד בי ואני לא מצליחה לקום, הייתי במקום מאוד נמוך ומבחינה נפשית הייתי מרוקנת. בתקופה הזו נכנסתי למקומות חשוכים ופגשתי אנשים אפלים. כשאת במצוקה אנשים יעזרו לך או יפגעו בך, בי פגעו".
החבר של תמר לא ויתר. הוא יצר קשר עם הוריה וחשף בפניהם את המצב, ובהמשך יצר קשר עם החברים שיבואו לתמוך בה. "ההורים שלי הגיבו בצורה מדהימה, היה להם קשה כי הם לא הבינו מאיפה זה נפל עליהם, גם החברים לא ידעו". אחד החברים עשה בירורים ומצא את רטורנו, מכון גמילה לטיפול בהתמכרויות שונות. "אני זוכרת שהרגשתי חסרת אונים, וידעתי שכבר הפסדתי הכל. למרות התמיכה הרגשתי מאוד בודדה ברטורנו, כאילו ששולחים אותי לבית מצורעים כי לא רוצים שאני אפריע להם. הגעתי לשם מרוסקת".
במכון היא חוותה תמר סימני גמילה פיזיים שבאו לידי ביטוי בכאבים חזקים בראש ובבטן. לאט לאט, עם טיפול מסור ומדויק לצרכיה, החלה להרגיש יותר טוב ולקבל את עצמה. "אם לא הייתי מגיעה לשם לא הייתי שורדת עוד הרבה זמן", היא מודיעה, "החברים שלי הצילו אותי כשהביאו אותי לרטורנו".
היא נקלטה בקבוצת "אלה", המיועדת לבנות בלבד בין הגילים 14-28 המכורות לאלכוהול או לסמים. סדר היום כלל מפגש בוקר עם קבוצת "רק להיום", בה מכורים אומרים מעין תפילת בוקר, שעת ספורט, פעילויות שונות כמו יוגה או רכיבה על אופניים, מפגשים קבוצתיים ובין לבין ארוחות משותפות ושגרת ערב הכוללת מקלחות וכיבוי אורות. "זו שגרה נורמטיבית בשביל אנשים שלא רגילים לישון בזמן או לאכול בצורה מסודרת", היא מסבירה.
תקופת הגמילה ברטורנו אורכת שלושה חודשים, ובמהלכה לא ניתן לצאת מהמכון, למעט לביקורים בפינת חי לטיפול בעזרת בעלי חיים. "היה מאוד קשה לא לצאת. ביום הראשון לקחו מאיתנו את הטלפון, אין אינטרנט, אין מחשב, את מתנתקת מהכל. כותבים מכתבים במקום, קוראים. אפשר להתקשר בטלפון קווי למשפחה פעמיים בשבוע, או לפי הצורך. ביקורים של המשפחה יש אחת לשבוע".
נלחמים בכימיה ובביולוגיה
למכון רטורנו מגיעות מדי שנה למעלה מ-200 נערות לגמילה. חלקן מגיעות לתקופה של שנה וחצי ולומדות בבית ספר אינטגרלי במקום. הבוגרות נשארות שמונה חודשים, ויש יחידת אשפוז מטעם משרד הבריאות לתקופה של שלושה חודשים. מחצית מהבנות שמגיעות הן מבתים חילוניים, או דתל"שים, ומחציתן מבתים דתיים. המקום עצמו כשר ובשבת לא ניתן לעשן.
"לא כל מי שהשתמש באלכוהול הוא אלכוהוליסט, ולא כל מי שמעשן גראס הוא מכור, ל-80-90 אחוז לא יקרה כלום", אומר הרב איתן אקשטיין, המייסד והמנכ"ל של רטורנו, ובעל ניסיון של 27 שנה בטיפול בהתמכרויות. "הסכנה קיימת כשאני עושה משהו שיוצר ריגוש, וזה עוזר לי לא להרגיש את המצוקה שיש לי. ברגע שדבר כמו עישון, שתייה, הימורים או כל דבר אחר הופך להיות פתרון רגשי כאן הבעיה".
ההתמכרות היא לא רק פיזית, מסביר הרב אקשטיין, לכן בני הנוער נשארים במכון למשך שנה וחצי כדי לנסות ולהתמודד עם כל מה שהיה קשה ללא קיצורי דרך. "כשהם נכנסים לרטורנו, לוקחים להם את הפלאפונים, שזה הסם הכי נוראי, ושנה וחצי הם לא נוגעים בטלפון", הוא מספר. "בתוך תוכם הם רוצים להשתחרר מכל הדברים שיוצרים להם תלות. אם פעם חשבנו שיהיו אלה ילדים משכונות מצוקה, היום גם באים אלינו ילדים מצפון תל אביב והרצליה פיתוח. התרבות הסלחנית לצריכת סמים קלים מעלה את השימוש בכל מקום. ברגע שנסלח לחבר'ה בני 18 שמעשנים גראס או שותים אלכוהול, זה מחלחל לכל מקום, ודאי לאנשים יותר צעירים".
זו התנהגות חברתית?
"היום יודעים שזה קשור לגנטיקה, אפי גנטיקה, טראומות, דפוסי התנהגות והתמודדות וחינוך. אנחנו לא נלחמים רק בהתנהגות אלא גם בכימיה ובביולוגיה. דרך הטיפול אנו מכוונים להגיע לכימיה של המוח. את הסימנים אפשר לזהות כבר מילדות: ילד בודד, שלא אוכל, שאין לו כישורים חברתיים, שקשה לגעת בו ולהגיע אליו, היפר אקטיבות, הפרעות קשב וריכוז ועוד".
כמה מתוך הנגמלות יחזרו להשתמש?
"בין 30-40 אחוז יחזרו להתמכרות מאסיבית. יש בני נוער שסיימו טיפול, הלכו לצבא ליחידות קרביות, וכבר כשהם יוצאים לרגילה הם הולכים לפאב ושותים בירה. התמכרות היא כמו סוכרת, אם אתה לא משגיח, זה חוזר. מכור צריך לעמוד על המשמר כל חייו".
תמר מספרת שהייתה צריכה את האינטנסיביות ואת המעטפת שקיבלה ברטורנו. "עזרו לי שם ליצור שגרה חדשה ללא שימוש, וגיליתי שדברים יכולים להיפתר ללא אלכוהול". במהלך השהות היא עברה תהליך של התקרבות למשפחתה ויצירת קשר בריא יותר איתם. "בהתחלה הרגשתי שמתאבלים עליי ולא מבינים לאן אני הולכת. אחרי שאח שלי בא לבקר הם הגיעו. המקום נתן מרחב רגוע לדבר. עברנו טיפול ביחד, והתקרבנו. היום אני הכי פתוחה איתם, אין יותר סודות. היום הם מחבקים ותומכים. לפני זה הם גם תמיד שמחו לעזור, אבל בגלל שלא היו מודעים לבעיה שלי, הרגשתי לבד".
אחרי שלושה חודשים תמר יצאה מרטורנו, חזרה ללימודים וסיימה עם ציונים גבוהים. היום היא משתלבת בתחום שבו למדה וחובקת אהבה חדשה. "אני חיה חיים נקיים וטובים", היא משתפת. "כשמקבלים טיפול נכון יודעים איך להתמודד. אני תמיד אשאר אדם מכור, אני לא יכולה להרשות לעצמי לשתות חצי כוס אלכוהול כי אני לא יודעת איך זה ייגמר. אבל היום אני לפחות יודעת לדבר את הרגשות שלי. למדתי להתמודד מול המחלה ולתפקד בצורה בריאה בחיים שלי. למדתי לסלוח, לתקשר נכון עם הסביבה, ולבנות קשרים בצורה בריאה".
את פוחדת מהנפילה הבאה?
"זה תמיד מפחיד, אבל צריך להיות עם האצבע על הדופק. אני יותר מכולם צריכה להיות מחוברת, להשקיע בעצמי, ולשמור על עצמי. להמשיך לפתוח ולא להסתיר דברים. אני מרגישה שרק אחרי הטיפול אני יכולה להיכנס למערכת זוגית טובה ולתקשר נכון, להיות אמיתית".
איך נראים החיים אחרי היציאה מהתהום?
"אין דבר שאין לו פתרון ושאני לא יכולה להשיג אותו. כל דבר שאני רוצה אני יודעת שאני אנצח. הבנתי שאפשר למצוא שלווה ושקט בחיים בריאים ונורמליים. אני משקיעה בגוף שלי, נמצאת במסגרת טיפולית פעמיים בשבוע. למדתי לבקש עזרה. החיים אחרי השימוש לא דומים לשום דבר לפני. במקום להתרכז כל היום איך אני משיגה סם או אלכוהול, אני פנויה למלא את החלל הזה בדברים טובים, באמנות, יצירה, חברים. יש יותר אפשרויות: לנסוע לטוס. לא הייתי פנויה לזה. ובכלל, גיליתי שאני ממש רוצה לחיות".
בימים אלה יוצא לדרך מיזם "יוצרים טוב" ידוענים ממגוון תחומים מציירים, ואת היצירות ימכרו בהמשך במכירה פומבית. הכסף שייאסף יועבר להמשך פעילותו של מרכז רטורנו כדי שיוכלו להמשיך לעזור לעוד הרבה אנשים.