אין הורה לילד בגיל הרך שלא יוכל לספר על הרגל רע אחד, או יותר, שיש לילדיו, ושהוא היה רוצה לשנות אותם. הרגלי שינה שמשפיעים על אופי הלילות של המשפחה כולה, מציצת אצבע או מוצץ, כסיסת ציפורניים או אפילו התגובות הילדותיות שלו למצבי תסכול וכעס. לילדינו יש קשת רחבה ומגוונת של הרגלים רעים, שקשה להיגמל מהם.
הרגל הוא פעולה שחוזרת על עצמה. סוג של טקס שהילד מבצע כדי להרגיע את עצמו, כדי ליהנות, או כדי לעזור לעצמו להתמודד עם מצבים קשים או לא נעימים. הרבה מההרגלים האלה אנחנו, ההורים, משרישים. לא מתוך כוונה רעה, ולעיתים אפילו מחוסר מודעות, אבל לרוב, אנחנו אלה שאחראים על קיבוע ההרגל אצל ילדינו. אנחנו מציעים לו מוצץ כשהוא כועס ובוכה, אנחנו מרדימים אותו תוך כדי נדנוד או בעגלה או על הידיים, אנחנו אלה שנותנים לו את המסכים בכל פעם שהוא משתעמם או משתולל, אנחנו גם אלה שמגיבים בכניעה וסלחנות לכל התבכיינות או התפרצות של זעם.
החדשות הטובות הן, שכפי שהיה בידינו הכוח להשריש ולקבע הרגל רע, כך בידינו הכוח למגר אותו. נבדוק יחד כמה הרגלים שבכוחנו למגר.
די לבכות על כל דבר
יש ילדים שהתרגלו לבקש דברים בבכי, או לבכות מיד כשהם צריכים משהו ולאט לאט זו הפכה להיות דרכם לבקש עזרה או להביע אי שביעות רצון ממצב מסוים. כמובן שלא מדובר על הגיל הצעיר מדי בו הילד עדיין לא מדבר והבכי היא דרכו היחידה לתקשורת.
מה אפשר לעשות?
ילד בריא ומפותח שמסוגל לדבר אבל בוחר לבכות בכל מצב, לרוב עושה את זה כי זה עובד לו, ועובד מצוין. מישהו מהמבוגרים האלה ממהר לרצות אותו ולמלא את מבוקשו כדי שיפסיק ליילל. ברור שמותר לבכות ואפילו רצוי, אבל כשמדובר בהתבכיינות שהפכה לכלי - ההורים מתרגזים ובצדק. וכדי להשתיק את הילד נותנים לו את מה שרצה, תוך כדי הטפה: "הנה, אתה רואה? לא צריך לבכות". בכך הם משיגים שקט תעשייתי. אבל הילד, שברוב המקרים חכם הרבה יותר מאיתנו, מתייג לעצמו את האירוע כהצלחה, והוא יחזור עליו שוב ושוב, בכל פעם מחדש. אם אנחנו רוצים להפסיק את ההרגל הזה אנחנו אלה שצריכים להתנהג אחרת.
הסבירו לילד פעם אחת שמעכשיו אתם לא מגיבים להתבכיינות אלא למשפטים ברורים. קחו בחשבון שהילד יבדוק אתכם ואת המילה שלכם. יתכן שהוא יגביר את הדציבלים בפעם הבאה שירצה משהו, יכול להיות שהוא ייזרק על הרצפה, יכול להיות שיתחנן בבכי לעזרתכם. היו חזקים וזכרו שעלינו מוטלת החובה והאחריות לייצר שינוי. אל תכעסו עליו. הרגלתם אותו לכך במשך מספר שנים, וקשה לו, אבל הוא יתגבר. היו אדיבים וענייניים, ובקשו שיסביר עצמו במילים. וכשהוא יעשה זאת, עזרו לו. עקביות והתמדה לצד אמפתיה חשובות לתהליך כדי שיצליח.
מפחדים מהפחד
זה מתחיל דווקא חמוד, אופייני לשלבי ההתפתחות התינוקיים, כשתינןקכם עוקב אחריכם בעיניים ואפילו בוכה כשאתם מתרחקים ממנו. כשהוא ינוקא ובוחן את העולם הגדול, נדרש מכם להיות קרובים אליו פיזית על מנת להיות לו רשת בטחון, גם כשהפעוט לא דורש זאת, מצופה מאיתנו, ההורים, להיות אחראים ולשמור שלא ירוץ לכביש, או ייפול ממקום גבוה, או יבלע משהו מסוכן.
הבעיה מתחילה כשלפעמים כל כך התרגלנו לגונן ולשמור עליו עד שאנחנו משדרים לו מסר הפוך מביטחון - מסר של חרדה. ילד שהתרגל לשמוע "לא לרוץ״, תיזהר", "חכה לי", ״אתה תיפול״, ״שלא תקבל מכה״, "לאט לאט" וכו', עלול לחוות את העולם כמקום מסוכן ולא בטוח, וגדל הסיכוי שהוא יפחד לחקור את אותו עולם. הוא יחפש תמיד את מבט הוריו המאשר שהכל תקין, וללא נוכחותם או אישורם הוא עלול לחוש אבוד. חלק עיקרי מתפקידנו כהורים הוא לנסוך בילד תחושת יכולת, מסוגלות וסקרנות. את כל אלה מכבה ההורה המגונן, אפילו שכוונתו היא בדיוק הפוכה - לחזק את ילדו.
מה אפשר לעשות?
שחררו. התחילו לאט, בהדרגה, במקומות בטוחים לכם שבהם לא נשקפת לילדכם סכנה גם אם יתרחק מכם קצת. תנו לו לצעוד בלי להציע ליווי וכשהוא מסתכל אליכם, אמרו לו "הכל בסדר. אני סומך עליך, אני פה". לאט לאט תרחיבו את רדיוס השהייה שלכם סביבו.
איפה המוצץ?
רפלקס המציצה הוא רפלקס מולד. הוא מנחם ומרגיע את התינוק, עוזר לו לווסת את עצמו ולהתמודד עם מצבי משבר. אולם סביב גיל שלוש-ארבע, מציצת המוצץ עלולה להפריע להתפתחות השיניים. כשאנחנו מציעים לפעוט מוצץ על כל בכי, בכל פעם שהוא מתריע ״משעמם לי״ ובכל פעם שהוא חווה קושי או כאב, אנחנו מקבעים את ההרגל ומשרישים אותו.
מה אפשר לעשות?
התחילו בהדרגה. שוחחו עם ילדיכם, והודיעו לו שהמוצץ שייך למיטה, לשינה, ובכל פעם שהוא ירצה את המוצץ, הוא יכול ללכת לחדר ולמצוץ את המוצץ שם. גלו אמפתיה לקושי של הילד, ועודדו אותו על ההשתדלות, על המאמץ ועל ההצלחה.
הנה אווירון... פה גדול
כשהילדים היו קטנים ביקשתם מהם לגמור מהצלחת. כשהם למדו ללכת רדפתם אחריהם עם חטיפים ופירות כדי שיאכלו משהו. פעמים רבות, כשהגיעה שעת הארוחה והם לא רצו לאכול, הושבתם אותם מול מסך ושיחקתם ב"אווירון" כדי שיסכימו לקחת כמה ביסים.
והנה הגולם קם על יוצרו. היום, כשהם מתבגרים צעירים, הם מנשנשים מול הטלוויזיה, אוכלים במרפסת, בחדר, בגינה, בגן השעשועים, מול המחשב, ולא יודעים לזהות שובע.
מה אפשר לעשות?
דבר ראשון להפסיק לנדנד להם וכדאי שנתחיל להוות דוגמה אישית טובה. הקפידו להגיש ארוחות מזינות ובריאות בזמנים קבועים, בישיבה אל השולחן, ולאט לאט תראו את השינוי.
סופסוף הוא נרדם
אני לא מכירה הורה שלא רוצה ללמד ילדו להירדם בכוחות עצמו ולפטור אותם מההרגל הזה, אלא שיחד עם אותה אמירה ואותו רצון עז, ממשיכים לתחזק את המצב הקיים. הם מרדימים את ילדם ערב-ערב על הידיים, או בנדנוד, או בעגלה, או שוכבים לידו עד שהוא נרדם, וממשיכים להתלונן על ההרגל הרע הזה. תהיו כנים, איך הילד אמור ללמוד להירדם בכוחות עצמו אם לא נאפשר לו?
מה אפשר לעשות?
חשוב לי להדגיש שאני לא קוראת לכם להשאיר את הפעוט עזוב בחדרו בוכה את נשמתו עד שנרדם, יש עוד דרכים בהן ניתן ללמד ילדים להירדם בכוחות עצמם. עלינו מוטלת החובה והאחריות לבחון אותן בהתאם לגיל הילד, להרכב המשפחתי ולצרכיו ההתפתחותיים. אך בכל המקרים מוסכמת עובדה אחת ברורה, שכדי להיגמל מהידיים, מהנדנוד או מהישיבה לידו, צריך לעשות פעולה אחת מאד פשוטה: לא להציע אותן.
לסיכום, קל יותר לשנות משהו בנו מאשר אצל האחר. הילדים שלנו מגיבים אלינו, להתנהגויות ולפעולות שלנו באופן טבעי. אם נתמקד בהתנהלות שלנו מולם, כל השאר באופן טבעי, יתקדם משם. אם עד היום פעלנו על אוטומט, זה לא כי אנחנו לא יכולים אחרת, אלא כי לא נתנו על זה את הדעת
הכותבת היא מומחית גנים ומדריכת הורים במכון אדלר.