לאחרונה פרסמה שרת החינוך את מתווה רפורמת הבגרויות החדשה, שבמסגרתה בחינות הבגרות בספרות, תנ"ך, היסטוריה ואזרחות יבוטלו או יומרו למטלות כתיבה ורכישת מיומנויות אקדמיות. ההחלטה עוררה ביקורת ואפילו הובילה להכרזה על סכסוך עבודה של ארגון המורים כמחאה.

צריך לומר - השינוי במודל הבגרויות מבורך. החששות שמעלים המתנגדים ברורות, חלקן אף מוצדקות, אבל הן עדיין לא קרובות לגודל ההזדמנויות שיש בה. היא מבקשת לעצב תלמידים חוקרים ומתעניינים יותר, שלומדים בדרכים שבהן העולם "האמיתי" פועל, וגם גורם גם למורים לחשוב, לתכנן ולבצע את המעשה החינוכי בצורה שמביא את עולמם לידי ביטוי. היא יוצרת תחושה של משמעות ולא רק ביצוע.

שינוי מודל הבגרויות הוא, ככל הנראה, הצעד הראשון והמשמעותי ביותר לביזור שיכלה שרת החינוך לנקוט - משום שכל מערכת פועלת ומכוונת עצמה על פי שיטת המדידה שלה. ועדיין, הרפורמה לבדה היא בבחינת "טיפה בים", ואינה מספיקה כדי לשפר את מצב המערכת. 

מערכת החינוך היא המנוע המצמיח את דורות העתיד של מדינת ישראל. הדבר מתבטא גם בתקציב החינוך שזינק בכ-135% מאז שנת 2008 ועומד כיום על כ-73 מיליארד ש"ח בשנה, הגבוה ביותר בתולדות מדינת ישראל. ועם זאת, הנתונים בשטח משקפים מציאות עגומה - ההישגים של תלמידי ישראל נמוכים ביחס להשקעה, דעת הקהל כלפי איכות המערכת ירודה, מעמד המורה בשפל של כל הזמנים, מה שיוצר מצב שבו צעירים וצעירות בוחרים לא לעבוד במקצועות ההוראה, ולכן אין מספיק מורים ומנהלים בבתי הספר. מבנה המערכת הנוכחי דורש שיפור ושינוי מהותי; כבר בשנת 2005 "ועדת דברת", שבחנה באופן מקיף את מערכת החינוך בישראל, ציינה כי "המבנה הנוכחי של מערכת החינוך עוצב בנסיבות משתנות במשך שנים, וכיום אינו יעיל ואינו מאפשר הפעלה אפקטיבית". 

קרוב לשלושה מיליון תלמידים 

אומנם שינוי מודל ההערכה של מערכת החינוך וצמצום הבגרויות ישפיע על כל התנהלות המערכת, אבל השאלה שעולה היא איך הרפורמה לא תעסוק רק במספר הבגרויות אלא בדרכי ההערכה והכלים כדי לבצע אותה. במילים אחרות, על בסיס מה יימדדו הילדים שלנו ואיך נוכל לדעת שהמערכת הכינה אותם לאתגרי המאה ה-21 כראוי?

כדי להגיע לשינוי מבני ובר קיימא של מערכת החינוך, יש לתת סמכויות ועצמאות לאנשי ולנשות החינוך בשטח, מתוך אמונה ביכולותיהם וכישוריהם, אחרת מורים ומנהלים איכותיים ימשיכו לנטוש את המערכת. כמו כן יש לבזר את הסמכויות לרמה המקומית ולמוסדות החינוך עצמם, ולתת גמישות למנהלי בתי הספר ולמורים בבחירת דרכי הלמידה שיקדמו את תלמידיהם לתוצאות הרצויות. אלה רק כמה הצעות שיקדמו מערכת חינוך מובילה, מוצלחת ורלוונטית יותר.

זוהי שעת כושר לשנות. לפי נתוני הלמ"ס, בשנת 2030 יהיו במערכת החינוך בישראל קרוב לשלושה מיליון תלמידים. אם לא נשנה את הדברים עכשיו, ילדינו ונכדינו ימשיכו ללמוד במערכת חינוך בינונית שלא מצליחה להכין אותם לעולם האמיתי. הם יגדלו בחברה שהפערים בה רק הולכים וגדלים, ושבה מערכת החינוך רק מנציחה את המעמד אליו נולדת. מערכת החינוך היא הבסיס לצמיחה של מדינת ישראל, ויש בה את ההזדמנות להשפיע על הדורות הבאים, וליצור הון אנושי איכותי וחברה סולידרית.

בר גיסין היא סמנכ"לית השפעה במרכז להעצמת האזרח ומנהלת תנועת ישראל 2050; יקיר אבוטבול, הוא ממובילי מאבק "מובילים את החינוך מהשטח"