>> צפו בקטע המלא בערוץ היוטיוב של אפרת לקט

 

כולם סביבי מדברים על החינוך הדני, מתפעלים מהישגי החינוך הדני בעולם, מבכים את העובדה שמערכת החינוך שלנו תקועה כבר מאתיים שנה באותו המקום בדיוק וכמה חבל שהילדים שלנו לומדים באותו אופן בו אנחנו למדנו,
ההורים שלנו למדו ואפילו חלק מהסבים והסבתות שלנו למדו למרות שהכל סביבנו השתנה.

אפשר לחשוב או להרגיש ככה, מה שמשאיר אותנו חסרי אונים מול ״המערכת״. אבל בעיני אפשר אחרת, אולי אפילו מחובתנו ללמד את הילדים שלנו, בבית שלנו, את מה שלא לומדים בינתיים ברוב בתי הספר בארץ.

אם אנחנו לא מכירות אז, נעים מאוד, קוראים לי אפרת לקט, הפכתי לאמא של אביתר בשנת 2008 ובשנת 2010 נחשפתי במקרה לשיטת החינוך המונטסורית.

כשהגעתי לראשונה לגן מונטסורי אני חושבת שהבנתי וראיתי מה ילד צעיר מאוד יכול לעשות אם רק נאפשר לו.
ראיתי שם ילדים צעירים ממש עורכים את שולחן ארוחת הבוקר, מוזגים לעצמם אוכל ושוטפים את הכלים ומניחים אותם במדיח. ראיתי שם ילדים צעירים ממש שניגשים למדפים, עומדים מולם ובוחרים מה מעניין אותם לעשות עכשיו, ראיתי שם ילדים צעירים מתנהלים בזהירות לא אופיינית סביב ילד שעכשיו בונה מגדל ורוד וגבוה, ראיתי שם ילדים צעירים, 36 ילדים ושמעתי שקט לא אופייני בכלל לגן של ילדים בני שנתיים בישראל.

ראיתי שם גנן ושתי גננות שנראה היה שהם רק תומכים במה שהילדים בוחרים לעצמם, ראיתי מבוגרים שמאפשרים לכל ילד לבחור ולהיות עסוק במה שהוא רוצה לעשות, לא שמעתי הרמת קול, לא שמעתי נזיפה, שמעתי שקט שהיה תוצר של ריכוז עמוק של הילדים והרגשתי שהגעתי הביתה.

כמה שנים אחר כך כבר הבנתי, יחד עם עוד ארבע אימהות נחושות במיוחד, שהגן הקסום הזה יסיים לתת לאביתר את מה שהוא זקוק לו בגיל 5 ואז ניאלץ להתפשר על מערכת החינוך הרגילה, המסורתית, המיושנת וזו לא אופציה, לא עבורי.

אז עשיתי מה שכל הורה שפוי היה עושה והקמתי את עמותת "דרך הילד", הייתי חלק מצוות ההקמה של בית הספר המונטסורי הראשון בישראל שפעל בשיטה המונטסורית במלואה, בית הספר "דרך הילד" בכפר הירוק. כדי להקים את בית הספר הזה במשך כמה שנים טובות נסענו בעולם, צפינו בבתי ספר מונטסוריים שפועלים כך בדנמרק, הולנד, איטליה וארה״ב כמובן, למדנו, תרגנו חומרים וכלל שהעמקתי בשיטה ככה נשביתי בקסם שלה.

כחלק מהתפקיד שלי כיו״ר הוועד המנהל של העמותה שהקימה את בית הספר, במשך שלוש שנים הכרתי את בית הספר וחשפתי אותו להורים מתעניינים.

בכל סיור שליוויתי בבית הספר שמעתי הורים שמצטערים שהם לא למדו ככה, לפעמים ניגבתי איזו דמעה או שתיים של התרגשות, של ההורים וגם שלי, המחזה הזה של ילדים שמנהלים את הלמידה שלהם באופן עצמאי, ללא הפרעות ועם המון כבוד זה לזה ולציוד שנמצא בסביבה שלהם הוא מחזה שלפעמים לנו ההורים קשה להאמין שהוא אפשרי, אבל הוא אפשרי לא רק בגנים ובבתי ספר שפועלים בשיטה, הוא זמין ממש מהיום, מעכשיו, בבית הפרטי שלכם.

השפעה גדולה יותר

לאורך השנים שלי בבית הספר ובכלל שמעתי המון הורים שמצטערים שבסביבת הבית שלהם אין גן מונטסורי או בית ספר מונטסורי, מתלוננים שמסגרות כאלה עולות המון כסף ובעצם לא מאפשרות לכל משפחה ולכל ילד את ההזדמנות ללמוד ככה ובמשך למעלה מעשור החלטתי להנגיש חלקים גדולים מהגישה המונטסורית בבתים רגילים, היום אני יודעת וגם המחקרים מראים שלמעלה משבעים אחוזים מהמיומנויות שהילד רוכש, נלמדות בבית. ההשפעה שלנו ההורים גדולה הרבה יותר מכל מסגרת חינוכית בה הילד יהיה, טובה ככל שתהיה.

בית שמציע סביבה שמציעה לילד גירויים ואפשרויות שמתאימות לצורך שלו.
הורה שיודע מה הוא תפקידו כדי לאפשר לילד להיות כל מה שהוא רוצה וצריך להיות.
וילד שהסקרנות שלו מסופקת, שהצרכים שלו מקבלים מענה עמוק ומשמעותי.
כל אלה מאפשרים לבית שלכם להציע לילד שלכם חווית חיים של סיפוק, של הנאה ושל ביטחון שנבנה מתוך כל אלה.

אז עד שמערכת החינוך תעשה את השינוי הנדרש, הנה קצת מידע והרבה פרקטיקה שתוכל להביא את החינוך הדני, שברובו נשען על הגישה המונטסורית, כבר היום אל הבית הפרטי שלכם.

מי זו מריה מונטסורי?

ד״ר מריה מונטסורי 1870-1957.
האישה, הרופאה הראשונה באיטליה שסיימה את לימודיה בהצטיינות בשנת 1896. בעבודתה כרופאה בבית החולים ברומא, מונטסורי עבדה בעיקר עם ילדים שסבלו מנכויות ומוגבלויות שונות, כדי לסייע לאותם ילדים מונטסורי צפתה בהם וערכה רישום מדוקדק של התנהגויות ותגובות שלהם כדי להבין את אופן הלמידה שלהם. במשך השנים ועל בסיס התצפיות שערכה היא פיתחה עזרי לימוד שמבוססים על הפעלת חוש אחד או יותר של הילד ומאפשרים לו בקרת טעות עצמית.

כמה מילים על הגישה המונטסורית

הדרך הטובה ביותר להסביר את השיטה המונטסורית בתמצית הוא הציטוט המפורסם שלה:
"מוח האדם בנוי לעבודה וללמידה, אך העבודה חייבת להיות פעילותו שלו, כפי שאנחנו לא יכולים לאכול עבור אדם אחר ולצפות שהוא יגדל, כך כדי שתהיה צמיחה של האינטלגנציה של הילד , אנו חייבים לאפשר לו פעילות ספונטנית, לעבוד עם ידיו ולבקר בעצמו את עבודתו. הלמידה היא תוצאה של פעילות ספונטנית אשר מתרחשת מתוך סקרנות ועניין".

מושגים כמו מוח גמיש ורפקלציה כדרך למידה שנחקרים ומוכחים היום, הם התשתית של החינוך שמציעה מריה מונטסורי כבר אז לפני 120 שנים.

אבל אם נחשוב על זה ברצינות לרגע, נניח שילד רוצה ללמוד בעצמו, רוצה להעסיק את עצמו במקום לשאוג "משעמם לי", רוצה להצליח לספק את הסקרנות הטבעית בו. האם הסביבה הביתית שאנחנו מציעים לו, מאפשרת לו ?
התשובה היא בדרך כלל לא.

פעם ביקרתי בתערוכה שהותירה בי רושם עמוק, נראה אם תצליחו רגע לדמיין את זה. נכנסתי אל אוהל לבן וענק, סביבי היו חפצים יומיומיים ומוכרים, כסא, שולחן ועליו צלחות, כוסות וסכום, מקרר ועוד חפצים שאתם ואני מכירים היטיב מחיי היומיום שלנו אבל כולם היו בפרופורציות ובגודל שמדמה את החוויה של ילד במרחב הביתי שלו, דמיינו כסא שכדי לשבת עליו אתם זקוקים לכל הפחות לסולם עם 8 שלבים רק כדי לטפס ולעלות עליו.

הסתובבתי שם בתחושה חסרת נוחות, מה? ככה באמת מרגיש ילד בבית שאמור להיות המרחב הבטוח שלו? הוא לא יכול לשבת בעצמו על כסא, הוא לא יכול לפתוח בעצמו את המקרר, הוא לא יכול לשטוף את הידיים (היוש קורונה) בעצמו, בעבור כל פעולה שלו הילד תלוי וזקוק למבוגר ואם זו החוויה שאיתה הילד מסתובב בבית שלו, בעולם בו הוא חי, כמה עצמאי, יכול ומסוגל הוא מרגיש? הבנתם בעצמכם.

בתצפיות שלה מריה מונטסורי גילתה דבר מעניין, כחוקרת מוח היא השוותה את דרך הלמידה של הילדים למושג הכי מזוהה איתה "המוח הסופג".

מונטסורי מבינה שיש תקופות מסויימות בחייו של ילד צעיר (הוא לא קטן, הוא הכי גדול שהיה אי פעם) שבהן יש לו נטיה טבעית ועניין מוגבר בתחום מסויים, במיומנות מסויימת או בחלקים מסביבת החיים שלו אותם הוא רוצה לרכוש.
היא קוראת להן - תקופות רגישות. במהלך התקופות האלה הילד יכול ללמוד תוכן חדש, מיומנויות חדשות ולפתח חלקים נוספים במוח באופן לא מודע. אלה חלונות של הזדמנות שיש לנו ההורים ללמד את הילד שלנו מיומנות שמעניינת ומאתגרת אותו בדרך שתהיה פשוטה ובאופן שבו היא תוטמע בצורה הטובה ביותר ובדרך הקצרה ביותר. כהורים אתם וודאי מכירים את זה, הנה כמה דוגמאות לתקופות רגישות שבוודאי פגשתם או שאתם בעיצומן:

תקופת רגישות לחפצים קטנים - מגיל שנה עד גיל ארבע בממוצע. אתם בטח מכירים את זה שהילד שלכם מחבב במיוחד חפצים קטנים, הוא הולך איתם לכל מקום, מניח אותם בכיסי המכנסיים שלו, שם לב לכל פרט קטן בהם.

תקופת רגישות לכתיבה - מגיל שלוש ועד גיל ארבע בממוצע. אתם בטח מכירים את זה שהילד מתחיל להתעניין באותיות שמרכיבות את שמו, שואל ״מה כתוב כאן״ ואולי אפילו כותב (באותיות שמוכרות רק לו) על דף, מכתבים ארוכים לנמענים עלומים.

תקופת רגישות לסדר וארגון - מגיל חצי שנה ועד גיל ארבע בממוצע. הילד זקוק לשגרה, לרוטינות, לעקביות ולחזרתיות. הילד זקוק לחפצים שנמצאים באותו המקום בדיוק , לפעמים נראה אותו מסדר בטורים או בשורות חפצים שונים בחדר שלו, או מתעקש לדעת איפה כל דבר נמצא.

תקופות הרגישות הן כמו חלון הזדמנויות שנפתח ונסגר, אם זיהינו אותן בזמן, ונתנו להן מענה במרחב הביתי שלנו, הרווחנו ילד שנלהב לטאטא בעצמו, לקנח את האף בעצמו, להעסיק את עצמו, כדי שאנחנו נוכל לשתות את הקפה שלנו חם, אם לא זיהינו בזמן, הילד עלול לאבד עניין ואז שיהיה לנו בהצלחה לגייס אותו למשל לטובת סדר וארגון הבית.

בסרטון שעלה השבוע בערוץ היוטיוב שלי תקבלו הצצה לשילוב של כמה תקופות רגישות בפעולה אחת שבדרך כלל רשומה על שמנו, ההורים, טאטוא הבית, או טאטוא אחרי שלילד שלנו נשפך משהו.

שימו לב להנגשה של מטאטא בגודל של הילד, שימו לב לעובדה שהמטאטא, היעה והמקום אליו ממרכז הילד את הלכלוך נמצאים באותו המקום, התפקיד של המרובע או העיגול שסימנו בוואשי טייפ על הרצפה, הוא לאפשר לילד ״בקרת טעות עצמית״ כלומר, הוא לא זקוק למבוגר שיגיד לו "היי, נשאר לך עוד לאסוף" או ״יונתן, לא ככה מרימים עם יעה", אלא הוא יכול לעשות רפלקציה ולבחון איך הוא יכול לשפר את הביצוע שלו.

בערוץ היוטיוב של אמא מאמנת יש פלייליסט שמוקדש בדיוק לפעולות מונטסורי יומיומיות, שמתאימות לתקופת הרגישות של הילד הפרטי שלכם, שמגדילות את העצמאות שלו וחוסכות לכם הורים זמן ומאפשרות לילד להתנהל במרחב הביתי שלו באופן עצמאי.

תהנו,
אפרת

אפרת לקט היא יזמית בתחומי חינוך ואימון, מחברת הספר "אמא מאמנת" ובעלים של בית הספר להכשרת אימהות מאמנות ומאמנות אישיות