יום אחד, כשיפית ביקרה בתל אביב, הייתי איתה לבד בגינה. היא בכתה כל היום ודיברנו המון. העיניים שלה היו אדומות והיא הייתה מאוד עצובה. היא אמרה שכבר במשך חודשיים יש עליה חרם, שהילד שהיא מאוהבת בו שונא אותה ושמלכות הכיתה שלה צוחקות עליה. היא כבר הייתה ממש נסערת, ואז אמרה לי משפט שכמעט הפיל אותי מהנדנדה: "אני רוצה להתאבד".
לא ידעתי מה להגיד לה. אני חושבת שאף פעם לא אדע מה להגיד למישהו שאומר לי משפט כזה. הייתי חצי עצובה, רבע מבולבלת ורבע מבוהלת. בדבר אחד אני בטוחה - אני בחיים לא רוצה יותר לשמוע מישהו אומר משהו כזה. במיוחד לא מישהו שאני אוהבת.
בבוקר (זה היה בחופש הגדול של שנה שעברה, היא הייתה בתל אביב שבוע בערך), שוב פעם נפגשנו, באותה גינה. והיא נראתה בסדר גמור. לא כמו מישהי שבכתה יום שלם, אלא יותר כמו מישהי שבכתה רק חמש דקות. ואז היא הסבירה לי שהיא לא באמת רוצה להתאבד. זה היה רק לרגע. היא אמרה שהיא פשוט שלחה בווצאפ משהו שעצבן כמה ילדים אתמול בבוקר, והם שלחו אימוג'ים כועסים וכמה הודעות "די כבר", ושהיא מצטערת אם נבהלתי. חייכתי ואמרתי לה שבאמת נבהלתי, ושאם עוד פעם אחת היא עושה לי משהו כזה, היא לא תצטרך להתאבד. אני אדאג לזה. צחקנו והלכנו להתנדנד.
כשאמרתי את זה להורים שלי, הם היו המומים כאילו הם ראו שני דינוזאורים סגולים רוקדים טנגו. אבל אז הסברתי להם ועכשיו אני מסבירה לכם:
ילדים מגזימים. אם קיבלנו מכה ברגל וזה עדיין כאב אחרי חמש דקות, החלטנו שיש לנו סרטן רגל. אם קרה שכמה ילדים שיחקו במעגל ואנחנו לא הצלחנו להיכנס, אז אין לנו חברים בעולם. אין לנו חברים בעולם - אנחנו לא מקובלים. אנחנו לא מקובלים - עושים עלינו חרם. עושים עלינו חרם - מתכננים את שיטת ההתאבדות שלנו.
אפילו ילדים יודעים שילדים מגזימים. בגלל זה, אם ילד אמר פעם אחת באיזו גינה שהוא רוצה להתאבד, אנחנו הולכים לספר על זה להורים שלנו ולא רצים להגיד את זה להורים שלו. אבל - מבוגרים לא יודעים שילדים מגזימים. איך אני יודעת את זה? משתי סיבות:
א. אני יודעת הכל.
ב. למדתי את זה מניסיון. אחרי המון סיפורי "עושים עלי חרם" ו"סרטן רגל", שאחרי חמש דקות נגמרו בקריאת "לא משנה", אני יודעת שאנחנו מגזימים.
גם במקרה שלי היה את הקטע של "לא משנה".
למחרת ירדתי במדרגות והלכתי לשתות במסדרון של הקומה הראשונה, הקומה שהיועצת נמצאת בה. לרגע שאלתי את עצמי אם יש מצב שאני אפגוש אותה, וכן - היא בדיוק עברה שם. יועצים יודעים לקרוא מחשבות?
היא ניגשה אליי ושאלה אותי אם הכל בסדר, ועניתי לה במבוכה שזה היה סתם מצב רוח. היא צחקה והמשיכה בדרכה. אני מה 'כפת לי? קיבלתי סוכרייה בחינם.
תראו, מה שנכון נכון - ילדים מגזימים ועושים היסטריות מכל דבר. אבל מה, יש עוד קבוצת גיל שעושה היסטריות מכל דבר {אהמ אהמ אמא}.
*חשים שהילד נמצא במצב מצוקה נפשית ואובדנית? יש מי שמקשיב: ער״ן- עזרה ראשונה נפשית- 1201
סה״ר- סיוע והקשבה ברשת- www.sahar.org.il. עמותת בשביל החיים- סיוע למשפחות שיקיריהן התאבדו: 03-9640222, וגם בפייסבוק ובגוגל- ״בשביל החיים״.