אמא מסתכלת על הטלפון ואבא וילדה ברקע (צילום: אימג'בנק / Thinkstock)
זה באמת מייל כזה חשוב? (אילוסטרציה) | צילום: אימג'בנק / Thinkstock
אנחנו מאשימים את הילדים שלנו על כך שהם מכורים למסכים, כועסים עליהם שהם נמצאים כל היום בוואטסאפ, באינסטגרם ובפייסבוק, וששום דבר אחר לא מעניין אותם. אנחנו מודאגים מכך שהם צופים בסדרות טלוויזיה רדודות ומשחקים במשחקי מחשב אלימים. אבל מתי בדקנו לאחרונה איך אנחנו, ההורים, מתנהגים? האם אנחנו לא מכורים? ושלא תשלו את עצמיכם, אני לא מדברת על התמכרויות כמו אלכוהול, סיגריות או סמים קלים שאותן חלק מההורים עושים בחשאי תוך שהן מצקצקים בשפתיים מול כל כתבה שמספרת על ילד שמעשן או שותה. אני גם לא מדברת על משחקי פוקר של מבוגרים שהופכים לטרנד נפוץ יותר ויותר. אני מדברת על דרך ההתנהגות שסיגלנו לנו לאחרונה, וכדרכן של התמכרויות, זה קורה לנו מבלי לשים לכך לב.

אתה זה בודהא?

לאחרונה, יותר ויותר הורים משתייכים למספר רב של קבוצות וואטסאפ. החל בקבוצות של המשפחה, דרך קבוצות של חברים, קבוצות של אנשים מהעבודה ועד לקבוצות הורים מהחוג של הילד. אמנם אנחנו מסבירים לילדים שלנו שוב ושוב עד כמה זה גרוע שהם מכורים להתכתבויות שלהם עם החברים בווטסאפ, אבל אנחנו לא שמים לב שהמצב שלנו, ההורים, לא שונה מהם בהרבה. במהלך היום יש לנו בכל כמה דקות צלצול של שיחת וואטסאפ, וגם אם זה לא דחוף במיוחד, אנחנו מרגישים שאנחנו חייבים להגיב. וכך, אפילו אם מדובר רק במורה מהחוג לכדורגל של הילד שמודיע שהוא חולה, מיד קבוצה שלמה של הורים (אימהות ליתר דיוק) מגיבה. כל אחת מ-15 האימהות שבקבוצה שולחת לו ברכה שיהיה בריא, חלק מהאמהות מספרות שגם הילד שלהן חולה בעוד אחרות מציינות שהן עצמן בדיוק עכשיו הבריאו. מידע חשוב? לא! אבל כל חברי הקבוצה מקבלים אותו, וברור לכל אחד מהם שגם הוא חייב להגיב, שחס וחלילה אף אחד לא יחשוב עליו שהוא לא נחמד או שחלילה הוא פספס את ההתכתבות.

גם בפייסבוק ובאינסטגרם ההתמכרות שלנו מגיעה לשיאים חדשים. אנחנו מאד מסוייגים כשהילדים שלנו גולשים במשך שעות בפייסבוק. אנחנו מנסים להסביר להם שוב ושוב שההתמכרות הזאת בעייתית, אבל בכל הנוגע לנו זה דווקא נראה לנו בסדר שאנחנו נכנסים לפייסבוק מדי יום, וגולשים במשך שעות. אנחנו מספרים לעצמנו שאנחנו רק בודקים מה התעדכן, אבל בינינו, אנחנו כבר לגמרי במקום אחר, אנחנו מכורים ללייק. אנחנו מעלים מדי יום פוסט (או יותר), בדרך כלל מדובר בהגיג או שניים, שנראים לנו ממש מצחיקים או פילוסופיים כל כך, שגם בודהא בעצמו לא היה מתבייש לפרסם אותם בפייסבוק שלו. לפעמים אנחנו מעלים גם תמונות שלנו או של הארוחות שלנו או של המקומות שבהם אנחנו מבלים. מייחצנים לעולם את החיים הטובים שלנו. ואז אנחנו מחכים לדבר הכי מרגש שיש: הלייקים. אנחנו בודקים שוב ושוב כמה אנשים עשו לנו לייק. אם מדובר בהרבה אנשים אנחנו מרגישים שמחים ואהובים, הצלחה של ממש. ואם מדובר במעט אנשים? נו, טוב, אז זה הרבה פחות נעים, וחבל לכל מי שנמצא בסביבה שלנו באותו רגע.

נערה עם טלפון סלולרי (צילום: אימג'בנק / Thinkstock)
אל תטיפו להם אם גם אתם מתנהגים כך (אילוסטרציה, למצולמת אין קשר לנאמר בטור) | צילום: אימג'בנק / Thinkstock
מעבר לתחושת הלייק אנחנו גם מכורים לתחושה שנקראת "להרגיש בעניינים", שחלילה לא יעבור לידינו שביב מידע מבלי שנשים לב, שלא נתפס ישנים בעמידה. לשם כך אנחנו צמודים לסלולארי שלנו ללא הפסקה. אגב, כל עוד מדובר בילד שלנו אנחנו ממש מעולים בנתינת ההרצאה שמסבירה לו כי מעבר לבעיית הקרינה הרי שחשוב מאד שיהיו לו חיים משל עצמו. ומה איתנו? "זה סיפור אחר", אנחנו מתרצים לעצמינו, "זאת עבודה, וזה מאד חשוב". וככה אנחנו מוצאים את עצמינו מדברים עם הילד ובו זמנית גם עונים לסמס או למייל, צופים בו במשחק כדורגל ובין לבין גם גולשים באתרי חדשות כדי לבדוק מה התעדכן. ואם אף אחד לא שלח אלינו מייל או סמס בשעה שבה אנחנו מחוץ לבית אנחנו נלחצים כי אולי הפסדנו משהו, ומיד פותחים את הסלולארי כדי לבדוק שהוא תקין.

ההתנהגות הכפולה שלנו, זאת שבה אנחנו אומרים לילדים שלנו משהו אחד ועושים בדיוק להיפך, אינה קשורה רק למסכים אלא לכל תחומי החיים, והיא באה לידי ביטוי בין היתר גם בנושאים כמו אלימות, מיניות, היחס שלנו לאחר, ועוד ועוד. אין ספק שהרצון שלנו לחנך את המתבגרים הוא חיובי ונכון, אבל כל עוד אנחנו נדקלם מולם דבר אחד ובפועל נתנהג בצורה שונה - זה לא ילך. לכן, הגיע הזמן לעצור ולשאול את עצמינו: האם אנחנו רק מטיפים להתנהגות נכונה או גם מציגים בפניהם  דוגמה אישית? ועכשיו, זהו בדיוק הזמן המתאים לכך.

נירית צוק היא עיתונאית ועורכת "עשר פלוס" - מגזין אינטרנט להורים למתבגרים שעוסק בגיל ההתבגרות

>> לעמוד הפייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?

בטור הקודם: הסכנות האמיתיות לילדים נמצאות בבית

לכל הטורים של נירית צוק