"היי, מה שלומך? איך עבר היום?", אני שואלת, אבל הילדה לא מגיבה. היא לא מנידה עפעף, כאילו היא בכלל לא שומעת אותי. הרגע היחידי שבו העפעף שלה זז הוא כשהיא שומעת שנכנסת הודעה לסלולארי שלה.
"הכל בסדר?!", אני שואלת בטון עצבני, "מאיזו שעה את יושבת ככה? אכלת משהו היום?", הילדה מביטה בי ומנידה בראשה. מיותר לומר שעל השאלות שלי היא כלל לא עונה. אני מביטה בה, ומרגישה כיצד החרדה מטפסת בגרוני. "האם הכל בסדר איתה?", אני תוהה ביני לביני, "יכול להיות שקרה משהו כשלא הייתי פה?".
התחושות האלו של חרדה, לחץ וחוסר שליטה אינן זרות לי ולהורים רבים למתבגרים. התחושה שלך כהורה היא שככל שהילד הולך ומתבגר, כך רב הלא ידוע על הידוע בחייו. תוסיפו לכך את שלל התופעות שאנו שומעים עליהן לאחרונה, ותקבלו מתכון מנצח להורים שנמצאים ללא הפסק בחרדה.
אין ספק שלהורים שלנו היו חיים הרבה יותר קלים. זה לא שהם לא דאגו לנו. הם דאגו ועוד איך, אבל הפחד היה ממה שנמצא מחוץ לבית. הם דאגו ממה שיקרה לנו, הילדים, כשהיינו ברחובות: הם דאגו שמא נחזור לבד בשעות מאוחרות, שנדבר עם אנשים זרים, שנעשן, שנשתה אלכוהול או ננסה סמים. בכל הדאגות האלו היה ברור שיש משוואה פשוטה: הרחוב מהווה איום, ואילו הבית הוא מקום מוגן. היום, אנחנו מפחדים כשהילד מחוץ לבית, אבל אנחנו מפחדים גם כשהוא בתוך הבית. אנו חוששים שמא הילד מכור למסכים, שמא הוא מפתח בעיות אכילה או שהוא עלול חלילה לפגוע בעצמו. הבית הפך למקום הכי מפחיד שיש.
שמעתם על הטרנד הבא?
ההורים היום חוששים בראש ובראשונה מהפייסבוק ומשאר הרשתות החברתיות. החשש שהילד שלך מכור למסכים או שהוא מעלה תמונות אינטימיות של עצמו, ללא כל שליטה וללא כל הבנה מה האחרים רואים בהן, הוא פחד של ממש. החשש שהילד שלך יחבור בפייסבוק לאנשים שהוא בתמימותו חושב שהם חברים שלו, ובסוף יתגלה שמדובר באיזה פדופיל בן 40 שמחפש קטינים, אינו מרפה ממך. וכאילו לא די בכך, הרי שאנחנו ההורים חוששים גם מהוואטסאפ. אנחנו חוששים מכך שהילד שלנו מתכתב עם עשרות אנשים, ואין לנו מושג קלוש מי הם, או לחילופין מה הוא אומר להם.
לאחרונה אנחנו גם חוששים שמא הילד יהפוך ליעד לחרם קבוצתי, סתם כי הוא אמר או עשה משהו שלא נראה למישהו. לעיתים אנחנו חוששים שהוא יהיה זה שיפתח במלחמה, ויעשה איזו שטות ללא ידיעתנו. אנחנו מפחדים שהוא ייחשף לדברים שאינם מיועדים לגיל שלו, כמו אתרי סקס או סרטי אימה מזוויעים. אנחנו מודעים לכך שמשחקי המחשב, לדוגמא, מלאי אלימות, אבל בלית ברירה אנחנו קונים אותם לילדים, מתוך מחשבה שאנחנו נמצאים בעבודה במשך שעות רבות וכמה שעות אפשר לקוות שהילד יסתדר לבד בבית? אז אנחנו קונים, ומקווים שהכל יהיה בסדר.
אבל לא רק האינטרנט מפחיד אותנו אלא גם הנושא של האכילה. חלקנו חוששים מהשמנת יתר, מכך שהילד יושב במשך שעות כל גבי שעות ובולס מול המרקע ללא הכרה. אחרים מאיתנו מפחדים דווקא מאנורקסיה או מבולימיה. התחושה היא שאין לך שליטה על מה שהילד אוכל או לא אוכל, ואחרי הקליפ החדש של ליידי גאגא, שבו מישהי מקיאה עליה נוזלים בצבעים שונים, הרי שכל העניין של ההקאות או טו וטו הופך לטרנד מטורף, ולך תסביר לילד שלך שזאת מופרעות נפשית. ואם כל אלו לא הספיקו לנו, הרי שעכשיו יש נושא חדש: נערות ששורטות ופוגעות בעצמן. תופעה שהחלה בין מעריצות של ג'סטין ביבר והפכה למין טרנד בלתי נתפס.
חרדים פחות, מודעים יותר
אז קודם כל נושא המודעות: בניגוד להורים רבים שמפתחים את שיטת שלושת הקופים (לא שמעתי, לא ראיתי ואני גם לא מדבר עם הילד), לדעתי אין טעם להתחבא. מודעות היא דבר חשוב ואם יש תופעות שצריך לדעת עליהן מוטב לדעת ולהיזהר. ומצד שני, אי אפשר לחיות בחרדה מתמדת.
לכן, חשוב לייצר תקשורת פתוחה עם הילד, על מנת שהוא יידע שאתם מתעניינים בחייו, ושהוא יידע שאם יש בעיה, הוא יכול תמיד לפנות אליכם. כמו כן, כדאי גם לדבר עם הילדים על תופעות אלו ואחרות ולשמוע מה דעתם. בנוסף, כדאי לעשות עבודה עצמית שבה תגידו לעצמכם שאתם לא מוכנים לחשוש כל הזמן ומכל דבר קטן. ובינינו, הרי לא יעזור כמה מבוהלים תהיו, בסופו של דבר תצטרכו לסמוך על הילד שלכם. בקרוב יגיע הרגע שבו תצטרכו להגיד לעצמכם שלימדתם אותו הכי טוב שאפשר, ולקוות שהוא הפנים.
נירית צוק היא עיתונאית ועורכת "עשר פלוס" - מגזין אינטרנט להורים למתבגרים שעוסק בגיל ההתבגרות
>> לעמוד הפייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?