אני מסיעה את בתי בת ה-15 לחברה, ושנייה לפני שהיא יוצאת מהמכונית אני חוזרת על הלו"ז שלה פעם נוספת: "את נשארת אצל ענבל עד המסיבה, ואז אתן הולכות לשם ביחד, ואחרי זה את ישנה אצלה. אגב, איך אתן מגיעות למסיבה וחוזרות ממנה?".
"ברגל" היא עונה בשלווה.
"ברגל?", אני נדרכת, "בשעה כזאת? ההורים שלה לא יאספו אתכן?".
"לא, מה פתאום", היא מגחכת, "לא אמרתי לך? ההורים שלה בכלל בחו"ל. אבל אין לך מה לדאוג, המסיבה אצל רני והוא גר ממש קרוב אליה".
היא מנקרת את לחיי בנשיקה, ואצה רצה לדרכה. אני נשארת במכונית לבד, מוטרדת.

אני חוזרת הביתה, והשעות עוברות ביעף: סידורי בית, מחויבויות משפחתיות, השלמות עבודה. הזמן היחיד שבו אני שוב עם עצמי הוא בערך ב-11 בלילה. אז אני גם נזכרת עד כמה אני מוטרדת מהילדה. אני שולחת אליה סמס, שואלת האם הכל בסדר. אני מחכה למענה אבל היא לא משיבה. שעה עוברת, והילדה עדיין לא מגיבה. "מוזר", אני ממלמלת, "היא בדרך כלל מחוברת לסלולארי ללא הפסקה". אני נכנסת לווטס-אפ ומנסה לבדוק באיזה שעה היא נראתה לאחרונה. סימן קטן לעצמי כדי לדעת שהכל בסדר איתה. אני רואה שהפעם האחרונה שבה היא התחברה הייתה בשעה שמונה בערב, שעה לפני שהמסיבה החלה. אני לא צריכה יותר מזה כדי שמחשבות הרות אסון יתגלגלו לי בראש: "אולי הן לא הגיעו למסיבה? אולי הן יצאו למסיבה ומשהו קרה בדרך?". התסריטים שאני ממציאה לא נותנים לי מנוח. אני מחליטה לנסות לחשוב בצורה חיובית, ואומרת לעצמי שכנראה הילדה עדיין במסיבה, הגיוני לא? ולכן עדיף שאירגע ואלך לישון.

כל הלילה אני מתהפכת על משכבי מבלי להירדם. אני זזה מצד לצד, מנסה שלא לפתח את המחשבות הנוראיות שרצות לי בראש. אני מנסה להרגיע את עצמי בכל דרך אפשרית אבל לא כל כך מצליחה. בשלב כלשהו אני מעירה את בעלי שאומר לי: "אם משהו גרוע היה קורה, כבר היית יודעת. היא במסיבה. אין לך מה לדאוג". שוב אני מנסה לישון, ושוב אני לא מצליחה. בארבע בבוקר אני רואה שהילדה שלחה אלי סמס: "היי אימוש, הכל בסדר, נגמרה לי הסוללה. אנחנו הולכות לישון, ביי". אני נושמת לרווחה, ונרגעת באחת.

גם אני הדאגתי פעם

בבוקר, כשאני מתעוררת, אני מנסה לחשוב האם הייתי צריכה להגיד לילדה משהו על כך, האם היה עליי לערוך איתה הסכם שבו היא נניח שולחת אליי סמס בשעה כלשהי, וכותבת לי שהכל בסדר או שאולי עליי לעזוב אותה לנפשה? האם הדאגה שלי היא בחלקה גם האחריות שלה או שהדאגה שלי היא שלי בלבד?

עוד כתבות בערוץ בית ומשפחה:

מיכל דליות מציגה: כך תעברו בשלום את גיל ההתבגרות
בטור הקודם של נירית: "מה מספרים לילדים על מריחואנה?"
מתי בני הנוער בישראל מתחילים לקיים יחסי מין?

אני נזכרת בפעם ההיא שבה הדאגתי את הוריי. הייתי אז נערה, ונסעתי לדיסקוטק מרוחק עם חברות. ההורים שלי, שתמיד היו שמרנים יתר על המידה, הורו לי לחזור משם ב-12 בלילה. כשהגעתי לדיסקוטק היה ברור שזה מלכוד. מי יכול להגיע לדיסקוטק ב-10 בלילה ולחזור ב-12? אז גם לא היו סלולרים, ולא הייתה לי שום דרך להודיע להם שאין מצב שאחזור בשעה כזאת, בעיקר מכיוון שהחברות שלי לא היו מוכנות לעזוב את המקום בשעה כל כך מוקדמת. בסופו של דבר חזרתי הביתה בשעה שלוש לפנות בוקר ומצאתי את אבא שלי מסתובב ברחוב לבוש בפיג'מה, כשהוא חיוור כולו, עייף ומרוט עצבים. מיד כשהוא ראה אותי הוא התחיל לצעוק עליי כמו משוגע, כשהוא שואג שוב ושוב איך העזתי לעשות להם דבר כזה. אמא שלי, מרוב עצבים, לא דיברה איתי במשך כל אותו שבוע. האירוע הזה העביר לי מסר חד וחלק: הדאגה של ההורים שלי היא האחריות שלי. ומאז, למרות שעברו המון שנים אני דואגת בכל נסיעה שלי (ולא משנה אם נסעתי לרחובות או טסתי לברצלונה) ליצור איתם קשר ולהודיע להם שהגעתי ושהכל בסדר.

נערה עצובה בורוד וברקע הוריה עומדים כועסים (צילום: jupiter images)
לילדה יש אחריות להרגיע אותנו? (אילוסטרציה) | צילום: jupiter images
עכשיו אני עוצרת וחושבת לעצמי: "האם אני רוצה שגם הבת שלי תישא את עול הדאגה שלי על כתפיה?". אני מחליטה שלא. אני מחליטה שעדיף שאני אנסה להתמודד עם החרדות והדאגות שלי בכל דרך אפשרית מאשר לתת לה את התחושה שהתפקיד שלה הוא להרגיע אותי. אבל האם זה בכלל אפשרי? איך הופכים להורים שאינם מוצפים בדאגת יתר?

אז הנה כמה עצות מאמא מנוסה:

1. פרופורציות. קודם כל כדאי לזכור שלא צריך להיות קיצוניים בשום דבר, ושהכי טוב לחפש את האיזון. כלומר, עלינו למצוא את הדרך שטובה לנו וגם לילדינו. כאשר ברור שלכל אחד מאיתנו יש מבנה אישיות שלו, ומי שחרדתי יותר מאחרים יאלץ לעשות גם עבודה עצמית.

2. משוחחים עם הילדים. על מנת להתחיל את השינוי הזה כדאי לדבר עם הילדים, ולבדוק מהו הגבול הנכון לדעתם. האם הם חושבים שאתם לחוצים מדי, ושתפקידם להרגיע אתכם? או שאולי הם בכלל חושבים שאתם לא מתעניינים בהם מספיק, ושהם היו שמחים אם הייתם מתקשרים אליהם פעמים רבות יותר? שאלו אותם איזה סוג התנהלות נראה להם הכי נכון מבחינתם. לאחר שהקשבתם להם חשבו: מה נכון מבחינתכם? איזה צורת התנהלות הכי מתאימה לכם?

3. עורכים הסכם. לאחר מכן אפשר לערוך עם הילדים הסכם שמתאים לשני הצדדים. הסכם שבו ההורה מתחייב להתקשר או לסמס X פעמים, והילד מתחייב לסמס X פעמים (או לא לסמס בכלל, בהתאם להסכם).

4. עבודה עצמית. אם ההסכם הזה נראה לכם נכון אבל בפועל הוא קשה לכם מדי לביצוע, ואתם חשים צורך לצלצל לילד מדי שעה, סימן שעליכם לפתח שיטות להתמודדות עם דאגת יתר. פתחו דרכים להרגעה: חשיבה חיובית, נשימות, תרגילי יוגה או כל דבר אחר שעוזר לכם שלא להילחץ יתר על המידה.

5. הכי חשוב. תזכרו כי בסופו של דבר הרעיון הוא לשלוח לחיים ילד עצמאי, כזה שעומד על רגליו בזכות עצמו ולא כזה שרץ בכל פעם חזרה כדי להרגיע את אמא.

בערב, כשהילדה חזרה הביתה, היא סיפרה לי על רעיון חדש: "שמעתי שיש ילדים שמורידים מהווטס-אפ את הפונקציה של השעה", היא נלהבת, "וכשאני חושבת על זה הם צודקים, ככה אי אפשר לדעת מתי התחברת בפעם האחרונה ויש לך פרטיות. אולי גם אני אוריד את השעה?".

"נראה לך?!", אני נוזפת בה, "אם את לא רוצה טלפון היסטרי ממני בכל שעה עדיף לך להשאיר את הווטס-אפ בדיוק כמו שהוא!". כי בינינו, גם אני יודעת שיש גבול לרמת הקוליות שאני מסוגלת לפתח ביום אחד.

נירית צוק היא עיתונאית ועורכת "עשר פלוס" - מגזין אינטרנט להורים למתבגרים שעוסק בגיל ההתבגרות

>> לעמוד הפייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?

לכל הטורים של נירית צוק