לא קל להציב לילדים גבולות, אבל לפעמים, גם כשאנחנו מוכנים לכך, אנחנו פשוט לא יודעים איך לעשות זאת בצורה הנכונה. ריכזנו כמה מהשאלות שלכם שקשורות בנושא. הנה מה שמיכל דליות ענתה:
איך גורמים להם לוותר על ממתקים?
שי: יותר מרופא אחד המליץ לנו על שינויים בתזונה של בתנו בת השלוש וחצי שמורכבת מלא מעט ממתקים. כיצד ניתן לשכנע ילד לוותר על מזונות אהובים כמו שוקו לטובת תה, או במבה לטובת פרי מיובש?
מיכל דליות: אי אפשר לשכנע ילד לשום דבר. ילדים לא משתכנעים מההיגיון של המבוגרים אלא ממה שהמבוגרים קובעים להם. מה שעליכם לעשות זה לקבוע לה עובדות. אתם רוצים שילדה בת שלוש וחצי תיקח אחריות על הבריאות שלה?! זה תפקידכם בלבד. סלקו מהבית את הרעלים שמזיקים לה והכניסו רק פירות יבשים וכו'.
היא תכעס, תבכה, תעשה סצנות, תגיד שאתם אמא ואבא רעים ותפעל בכל דרך שהיא יכולה כדי לשבור אתכם ו"להכריח" אתכם לקנות לה את מה שהיא רוצה. האם תקנו כי היא בוכה? אני מקווה שלא. זו הדרך היחידה וזו הדרך הנכונה. אתם קובעים כי האחריות היא שלכם. אל תחפשו קיצורי דרך אלא עשו את חובתכם גם אם זה לא מוצא חן בעיני הקטנה.
הילדה רוצה כל הזמן להיות על הידיים
דנה: הדרישה "אמא, בואי אליי", הפכה למנטרה אינסופית שמלווה בבכי בלתי פוסק אצל בתי בת השנתיים. הכוונה: אמא קחי אותי על הידיים ותעמדי. המנטרה אינה נפסקת עד אשר שני התנאים האלו מבוצעים במלואם (אם אני יושבת והיא עליי, זה לא מספיק. אני חייבת לעמוד). זה קשה בעיקר בטירוף של הבוקר, אז אני צריכה להתארגן, לארגן, להתאפר ולהכין סנדוויצ'ים והבובה אחרי בוכה "אמא, בואי אליי". כבר למדתי להכניס כביסה עם הרגל. מה עושים?
מיכל דליות: דנה, את דוגמא חיה ללהטוטנות של חלק מההורים החדשים. וכל זה קורה כי אינך מסוגלת לשמוע את הקטנה בוכה, צועקת, מתוסכלת והיסטרית. בתך לא תדע לחכות בסבלנות אם לא תתרגלי אותה במצבים האלה. בתך לא תדע לכבד את הצרכים והרצונות שלך – אם לא תתרגלי אותה לזה.
כלומר, היא מתחננת על נפשה: "אמא , בואי אליי" ואת אמורה להגיד לה "אני ממש עסוקה. אני לא יכולה עכשיו. אני לא רוצה כרגע. חם לי מדי, כבד לי מדי, אני חייבת פיפי וכו'". כמובן שהאפרוח המתוק שלך תבכה, אולי תפיל עצמה על הרצפה, תגיד לך שאת "אמא פויה" ועוד כיד הדמיון הטובה עליה ועלייך, אבל זו הדרך היחידה ללמד את הילדה איפוק, סבלנות, התחשבות בזולת ומה שנקרא "לא להיות מפונקת". בהצלחה.
איך משכנעים את בת השנתיים לצחצח שיניים?
מעוז: בתי בת השנתיים לא רוצה לצחצח שיניים. פשוט סוגרת את הפה. קצת לפני גיל שנה וחצי התחלנו לצחצח לה. זה לא היה מאוד עקבי, אך לפני כחודש וחצי התחלנו להקפיד לצחצח לה כל ערב. בהתחלה היא שיתפה פעולה, אבל רק אחרי לא מעט התעקשויות. היא הייתה מחזיקה מברשת אחת ואנחנו מצחצחים לה בשנייה. בשבועיים האחרונים היא ממש מסרבת, לא רוצה לצחצח, ברמה כזאת שאם שכנענו אותה להכניס מברשת לפה היא נושכת אותה ולא נותנת שנצחצח לה. כמובן שאנחנו לא רוצים להפעיל כח. מה עושים?
מיכל דליות: ילדים לא לומדים משיחות אלא מפעולות. הם פועלים על פי הגיון פנימי שלהם שמונע מאינטרסים כתוצאה מפעולות שההורים נקטו. זה המבנה הפסיכולוגי שלהם והוא כזה כמענה לצורך בסיסי של הישרדות. המשמעות היא שאתם צריכים לנקוט בפעולה "שתעלה לה" במחיר כלשהו כדי שהיא תבין שכדאי לה לצחצח. אתם מאד צודקים שאינכם רוצים להפעיל כח כי זה משפיל ומקלקל את הערך של היגיינה ואת היחסים.
אני מציעה להגיד לקטנה (והיא תבין כל מילה) שאמא ואבא צריכים לשמור על הבריאות של הילדים שלהם וגם על בריאות השיניים שלהם, ןלכן, אם היא לא תצחצח שיניים בערב, אתם תשמרו למחרת על השיניים שלה בכך שלא תתנו לה לאכול דברים שמקלקלים שיניים כמו "שוקולד, שוקו, סוכריות, חטיפים". תוסיפו גם לרשימה כל מזון מיוחד שהיא אוהבת.
בערב תציעו לה לצחצח שיניים. היא כמובן תסרב ואתם לא תעשו מזה עניין בכלל. למחרת בבוקר במקום לקבל כוס דייסה או שוקו היא תקבל כוס מים, ומכאן יתחיל יום קשה. אתם לא תתנו לה כל מיני מתוקים ונהדרים שהיא אוהבת כי "אתם חייבים לשמור לה על השיניים. כי רק מי שמצחצח בערב יכול לקבל את זה למחרת במשך היום". זה יהיה קשה לה וגם לכם, אבל היא חייבת לדעת את המחיר של אי צחצוח שיניים. וזה מחיר אמיתי, לא שקרי, לא כוחני, זה לא עונש בשום צורה – זו האמת וכך צריך לעשות. בהצלחה.
איך מתמודדים עם קנאה בין אחיות?
ניר: כיצד מרסנים מאבקי קנאה בין ילדה בכורה, בת ארבע, לבין ילדה קטנה בת שנה? זה מתבטא בעיקר בכך שהגדולה חוטפת לקטנה צעצועים.
מיכל דליות: הקנאה היא רגש מאוד שכיח ומאד מובן. לא נצליח לגרום לילדה להפסיק לקנא, זה אמור לקרות לבד, אך עלינו להגיב בצורה כזו שההתנהגות הרעה תפסיק. לדעתי, יש להגיד לבכורה "כל פעם שאחותך תבכה בגלל משהו שעשית או לקחת לה, אנחנו מרחיקים אותה ממך כדי לנחם אותה וכדי שהיא לא תסבול". מאותו רגע לא מגיבים כלפי הבכורה יותר. נכון להיום היא כנראה מקבלת המון תשומת לב בעקבות כל מעשה רע שלה נגד אחותה, ואת זה יש להפסיק. היא צריכה להתחיל להפסיד בעקבות התנהגותה ולא להרוויח (תשומת לב וכעס שלכם זה רווח).
ברגע שאמרתם את המשפט הזה, אינכם אמורים לחזור עליו יותר. הילדה שמעה וגם הבינה. עתה היא צריכה להיווכח שאמנם אתם מתכוונים למה שאתם אומרים והיא תיווכח בכך כאשר תפעלו כמו שאמרתם. כשהיא חוטפת לה צעצוע, הרימו את הקטנה (שסביר להניח תבכה ותצעק) על הידיים וקחו אותה למקום אחר כדי לנחם אותה. אל תסתכלו אפילו על הגדולה, בוודאי אל תגערו בה. אל תעשו מזה קרנבל, אלא באמת תרחיקו את הקטנה כי תפקידכם לשמור על בנותיכם. בהצלחה.
כדאי לעשות ברוגז עם הילדים כשהם מתחצפים?
אורי: איך אפשר להתמודד עם חוצפה? הרי עונשים זה לא פתרון ומלבד זאת, אי אפשר כל הזמן לכעוס עליהם. הרבה פעמים אני פשוט עושה להם "ברוגז", מתעלם מהם, עד שהם באים להתנצל. מדובר בילדים בני 15 ו-13. עם הגדולה זה עובד ועם הבן פחות. בנות תמיד יותר רגישות מבנים, הן מסוגלות לבוא ולהתנצל ומוכנות להוריד לשם כך את האגו שלהן.
מיכל דליות: אבא יקר, אתה כל כך צודק בהבנה שעונשים זה לא פתרון (זה גם לא יעיל וגם מקלקל את היחסים) וגם שבנות יודעות להתנצל ולא חוששות להוריד אגו. ובכל זאת, מה לעשות? תמשיך בהתעלמות ובברוגז. זה המצב הטבעי של בן אדם שנפגע ואני מציעה לסלק מהברוגז את הכעס. שהברוגז יהיה עצב נקי, פגיעות שלך ולא מריח ממלחמה ומעונש. ותמשוך את זה יום שלם או אפילו יותר. המסר הוא שאתה נפגע מהם ולכן מתרחק מעט כדי להירגע ולא לריב איתם.
אל תחשוש "להראות רגשות ופגיעות" מול הילדים. זה לא מחליש. להיפך, זה מחזק את ההורים, במיוחד כשהילדים כבר בגיל ההתבגרות ומכירים כמעט את כל השטיקים של הוריהם. אז תיפגע, תתרחק ותתנתק ואל תתנה את ה"שולם" בהתנצלות. אין צורך להוריד אותם על הברכיים ולדרוס את כבודם, אלא יש להעביר מסר מהו המחיר ומחיר של אבא פגוע ולא משתף פעולה – זה מספיק לדעתי. וחוץ מזה, הם בגיל ההתבגרות. הם כל כך סוערים ומבולבלים בתוך עצמם שבוא לא נוסיף להם
>> יש לכם שאלה למיכל דליות? תעלו אותה לעמוד הפייסבוק שלה או שלחו למייל family@mako.co.il והיא תשיב לשאלות נבחרות במדור הבא.
בטור הקודם של מיכל דליות: "ויתרנו על החוקים, ולכן הילדים שלנו לא נחמדים"