במהלך דרכינו כהורים, אנחנו נתקלים בלא מעט אתגרים בחינוך ילדינו. בהרבה מקרים מדובר בבעיות המשותפות לילדים רבים בדרך כזאת או אחרת, אבל לכל אחד מהם יש את הסיפור שלו. הנה כמה הורים שפנו למיכל דליות בבקשה שתסייע להם לעבור את האתגרים איתם הם נאלצים להתמודד:
בן החמש בוכה כשהוא יוצא מהקווים
אתי: הבן שלי בן חמש והוא מאוד רגיש ופרפקציוניסט. כשהוא מצייר, למשל, אם הוא יוצא קצת מהקווים הוא מתחיל לבכות ודורש דף צביעה חדש בכל תוקף.
דוגמא אחרת היא כאשר הגננת מבקשת לבצע משהו. למשל, אם ביקשה לבוא למחרת עם חולצה לבנה או להגיע מוקדם יותר כי יש טיול באותו יום, הוא יזכיר לי על זה כל היום שלפני וכל הבוקר. אני אומרת לו שזה בסדר, הוא אמר לי פעם אחת וכעת האחריות היא עליי, אבל הוא בכל זאת ממשיך ואני מרגישה שהוא מאוד לחוץ מכך. אני גם אומרת לו שבמידה וזה לא מסתדר בדיוק כמו שהגננת ביקשה תמיד נמצא פתרון אחר ואין לו מה לדאוג, כך גם הגננת.
מה עושים? וכשהוא יוצא מהקווים ודורש דף חדש, להביא לו?
מיכל דליות: אתי, הבעיה איננה עוד דף חדש. הבעיה היא הקושי של בנך. זה נכון שהוא פרפקציוניסט וההשלכות של זה הן שהוא לא מסוגל להיות רגוע או מסופק מדברים שקורים לו. בנך לא מסוגל "לעגל פינות", להנות מסתם ציור חמוד וטיפשי, לבטוח בך, להרגיע את עצמו ובזה יש לטפל. אני מציעה לך לקחת אותו לטיפול רגשי: טיפול באומנות, או בבעלי חיים, או במוזיקה. יש ללמד את הילד, ואת זה יעשה איש מקצוע ולא אתם, להירגע ולא לקחת את החיים כל כך ברצינות, אלא כמו ילד: בכיף! בינתיים תני לו כמובן עוד נייר כי אין טעם להלחיץ אותו עוד יותר, אבל קחי אותו מהר לטיפול רגשי/פסיכולוגי.
בת השנתיים לא מסוגלת לעשות בסיר
נטלי: בתי בת השנתיים ושמונה חודשים מוכנה לגמילה מכל היבט אפשרי. כשהיא מסתובבת בבית עם תחתונים היא יודעת לזהות מתי היא צריכה פיפי וקקי, מודיעה לי על כך ואף מתאפקת עם שנרוץ יחד לסיר. אבל אז היא מתיישבת עליו, ולמרות עידודיי, פשוט עוצרת את עצמה ולא מסוגלת להטיל את צרכיה. כשהיא מוותרת ועושה על הרצפה היא צורחת צרחות אימים ונכנסת לפאניקה. חשוב לציין שמעולם לא הבעתי כעס ותמיד הרגעתי אותה ואמרתי לה שזה לא נורא. מתי יעבור הפחד? נכנסתי לעשרות אתרים באינטרנט ולא מצאתי תשובה לבעיה ספציפית זו.
מיכל דליות: נטלי, אמנם מה שסיפרת מוכר, אבל לא שכיח. בדרך כלל הבעיות סביב נושא הגמילה הן שונות. לא ברור למה הפחד וממה הוא נובע, ולשאלתך מתי הפחד יעבור, אוכל רק לענות שאנחנו לא יודעים איך, אבל לעיתים קרובות דברים מסתדרים לבד: הקטנה תגדל, גננת שונה תגיד את המילים הנכונות, חיקוי של חברה וכד' ופתאום הבעיה נפתרת. מה שכן, אני מציעה אולי לעשות דברים שונים. אולי אפילו "לגרום" לסיר להישבר, נגיד שנפל עליו כסא או סולם והסיר נשבר ולכן מהיום כשיש פיפי וקקי יושבים כמו אמא ואבא על האסלה שלנו. תקני מתאם לאסלה, זה מאד חשוב כדי שהילדה תוכל לשבת שם בבטחה, ותנסי את זה. אם זה לא יצליח לכי איתה לקנות סיר חדש עם ציורים שהיא תרצה. אם גם זה לא יעזור והיא עדיין תמשיך לצרוח, תגיבי לצרחות באופן מאד ענייני, בלי הרבה דיבורים והרגעות, ואל תדברי על זה יותר בכלל. תייצרי מצב בו הצרחות מובנות ואת מכילה אותן אבל לא עושה מזה יותר עניין. בהצלחה.
בת החמש לא נגמלת ממציצת אצבע
אמא: מיכל שלום, יש לי שתי בנות, הגדולה כמעט בת חמש והקטנה בת שנה וחודשיים. עם הגדולה עשינו טעות - לא התעקשנו איתה על מוצץ והיא עברה לאצבע. שמנו לב שהיא מוצצת אצבע בזמנים של עייפות ולא כל הזמן, אלא במיוחד בלילה. ניסינו אפילו להביא לה חפצי מעבר כמו בובה או כרית סיפור, אבל ללא הועיל. בלילה היא אוטומטית עולה למיטה ומכניסה אצבע.
הייתי רוצה לדעת האם אנחנו צריכים לעשות משהו עם הנושא (זה מאוד מפריע לי ולבעלי) או פשוט להניח לה ולתת לזה לעבור מעצמו (בתקווה שזה יקרה)? אשמח לעצתך.
מיכל דליות: אמא יקרה. אפשר ללכת על הנהלים הרגילים כמו למרוח מרה על האצבעות (קונים בבית מרקחת) או לשים לה פלסטר או תחבושת על האצבעות, ואפשר פשוט להניח לזה. למה זה כל כך מפריע לכם? היא עושה את זה רק כשהיא צריכה להירגע. זה לא מפריע לה בחיי היום יום, ויום אחד, עוד עשר שנים אולי, היא תפסיק לבד. אז למה לשגע אותה עכשיו? יש לה הרגל לא טוב שיום אחד הרי יעבור (היא לא תמצוץ בכיתה או בצבא) ובינתיים היא רק מתוסכלת מזה שאתם לוחצים עליה במשהו שהיא לא יכולה, כרגע, להתגבר עליו. אני הייתי מניחה לזה ואוהבת אותה כמו שהיא.
האם אפשר ללמד ילד אחריות?
אמא: מיכל שלום. בני הבכור הוא בן שמונה וחצי וכשהוא כועס הוא הולך להירגע במקום נטרלי לא מסוכן, בגינה למטה וכד'. היום הוא נעלם למשך שעתיים וחיפשנו אותו בכל מקום. הוא פשוט יצא לטייל. איך מלמדים ילד תחושת אחריות?
מיכל דליות: זה בלתי אפשרי ללמד ילד דבר כזה. ילדים לא ערים לסכנות העומדות בפניהם ולכן עושים דברים שמסכנים אותם, כמו היעלמות למשך שעתיים. מה שצריך זה להגיב בצורה כזו שתלמד אותו לא לעשות זאת שוב. את ההבנה הוא יקבל בגיל הרבה יותר מאוחר. אני הייתי פורצת בבכי, מתקשה להירגע, גורמת לאבא לכעוס על הילד כי אמא עצובה כל כך, אומרת לו שטלפנתי למשטרה, שהגיע שוטר ותיחקר אותנו ושצוות שוטרים כמעט יצא לחפש אותו. עכשיו, בגלל שהזעקנו אותם לשווא, אנחנו צריכים ללכת לשם לתת דין וחשבון ומקווים שלא נקבל עונש או קנס. תביני, ילדים צריכים להבין את משמעות המעשים שלהם וזאת ילמדו אם למעשים יש תוצאה. אם התוצאה היא שיחה של ההורים, לא תהיה שם למידה אלא הבנה ש"ככה אני גורם להם לדאוג ומגיע להם כי הם עצבנו אותי". אם התוצאה היא משהו עוצמתי – יש סיכוי שהילד יעשה חושבים. אם אני נשמעת לך מחמירה, את צודקת. וזאת מכיוון שתפקידנו לגרום לכך שהילד לא יעשה זאת שוב. היעלמות כזו מסוכנת מאד וכמעט כל תגובה היא לגיטימית אם היא תגרום לכך שהוא לא יעשה זאת שוב.
איך מתנהלים עם מאבקי כח של הנכד?
אלה: שלום מיכל, שמי אלה ואני סבתא. אחד הנכדים שלי בן 4 וקשה לי להתנהל מולו. נתחיל מכך שהוא עדיין לא נגמל ממוצץ, אבל זה פחות מטריד. בארוחה, למשל, כולם יושבים לאכול, אבל הוא רוצה לשתות, הוא מבקש מים ואז פתאום דוחף את בקבוק השתייה שנופל ונשפך לכל עבר; או אם כולנו בגינה הוא פתאום סוגר את דלת הרשת בטריקה אדירה שלא פעם אני פשוט נבהלת. אודה לתשובתך. אני מרגישה אובדת עצות ואינני יודעת מה לומר כדי לא להישמע כסבתא שמחנכת את הנכדים.
מיכל דליות: אלה יקרה, את צריכה לבדוק או לברר אם הוא עושה את זה רק בנוכחותך או בדרך כלל זו ההתנהלות שלו בחיים. אם זה רק מולך – אז משהו בקשר שלכם לקוי כי הוא נלחם בך. אם זו ההתנהגות הרגילה שלו – אזי הילד הוא ילד של מאבקי כח, כנראה ילד מאד מפונק, כנראה ילד שהוריו לא משתלטים עליו. מצד אחד הוא לא יודע להרגיע את עצמו וזקוק למוצץ ומצד שני נלחם עם עולם המבוגרים ועושה להם דווקא. תפקידך לאהוב אותו כמו שהוא ותפקיד הוריו ללכת כמה שיותר מהר להדרכה הורית. אם לא יעשו זאת, הוא פשוט יגדל להיות ילד לא נחמד עם בעיות חברתיות.
>> יש לכם שאלה למיכל דליות? תעלו אותה לעמוד הפייסבוק שלה או שלחו למייל family@mako.co.il והיא תשיב לשאלות נבחרות במדור הבא.