כיצד מכינים את הילדים לרילוקיישן בחו"ל? מהו הפתרון לחילוקי דעות בחינוך בין ההורים? כיצד מתמודדים עם תסמינים קשים של ילד עם בעיות קשב וריכוז? וכיצד גומלים סופית ממוצץ? מיכל דליות עונה לשאלות הגולשים
פיפי, נזלת, מים - את הכל עושים לפני שנכנסים למיטה | צילום:
Oleg Kozlov, Istock
בתי לא מסוגלת להירדם לבד
סיגל: יש לי ילדה בת שלוש וחצי (חצי מצמד תאומות לא זהות) שמסרבת ללכת לישון. לא מדובר בילדה עם בעיות שינה. מגיל קטן הייתה נרדמת וישנה לילות שלמים. הבעיה היא בשעות הערב -כשמשכיבים אותה היא מסרבת להירדם. מהרגע שאני יוצאת מהחדר מתחיל שלב התירוצים: שירותים, נזלת, יתוש, מים, עוד חיבוק ונשיקה וככה בלי סוף. היא קוראת לנו אינספור פעמים ובוכה בלי סוף. הערב תמיד נגמר בעצבים כשאנחנו כבר ממש עייפים ורוצים ללכת לישון (בסביבות 22:30). חשוב לומר שהיא ישנה בגן חצי שעה בלבד (מעירים אותה) וההרדמה מתחילה לא לפני 21:00. אחותה התאומה לעומת זאת, נרדמת בדרך כלל בקלות. מכיוון ששתיהן בחדר אז נוצר מצב ששתיהן לא נרדמות מה שמרגיז כפליים.
מיכל דליות: סיגל, יש מצבים בהם אנחנו לא חושבים חינוך אלא פתרון. אמנם החינוך נמצא בתוכו, אבל כרגע אנחנו רוצים שהילדה תלמד להירדם כמה דקות אחרי שנכנסת למיטה ולא מה שקורה היום. אני מציעה לכם לשבת בחדר שלה. להודיע לה שמכיוון שהיא קוראת לכם כל הזמן ורוצה אתכם לידה, אתם מסכימים לזה ולכן יושבים לידה. לא על המיטה שלה אלא על כיסא קטן לידה. מודיעים לה שלא תדברו איתה, לא תענו לה, לא תורידו אותה לפיפי נזלת או מים – את הכל היא צריכה לעשות לפני שסוגרים את האור ומתיישבים בחדר. לא לתת לה יד. רק להיות שם. להסתכל לכיוון הפוך ממנה. להגיד לה שגם אתם נחים בינתיים ושומרים עליה. אחרי כמה ערבים כאלה זה אמור לעבוד: בהתחלה ייקח לה שעה להירדם, אחר כך חצי שעה ובסוף עשר דקות. אחרי חודש שבו אתם נמצאים בחדר רק עשר דקות והיא נרדמת, התחילו לצאת לעיתים בשקט עם לחישה שיש לכם פיפי או משהו כזה. צאו וחיזרו. כך תתחילו להרגיל אותה להיעדרות שלכם. היא כבר לא בלחץ שתלכו כי היא כבר התרגלה להירדם יפה לבד ולכן העקשנות אמורה להעלם. בהצלחה.
שלושה ילדים עם מוצץ. איך גומלים אותם?
כרמית: יש לי ארבעה בנים בני שש וחצי, חמש, שלוש וחצי, ושנה. שלושת הקטנים עדיין עם מוצץ ומאוד מפריע לי שהגדולים מביניהם עדיין לא נגמלו. הבעיה היא שאני לא מצליחה לעשות זאת משום שלקטן עדיין יש מוצץ (ואני רוצה שיהיה), והם לוקחים לו את שלו. הם אוהבים להיות עם המוצצים כל היום ולא רק בלילה, וממש קשה להם להיפרד מהם. ניסיתי לקבוע שמותר מוצץ רק במיטה, הבעיה היא שזה הופך לקרבות אינסופיים כל פעם מחדש. לבן הגדול לגדול כנראה יש ממש צורך בכך, כי כשאין לו מוצץ הרבה פעמים הוא מוצץ את הציצית, השרוול, צעצועים ועוד. זה נראה נורא והוא מרטיב את הבגדים ומקלקל אותם.
מיכל דליות: כרמית, כמה רעיונות עולים בי. האחד, לגמול את כולם. גם את בן השנה. רופאים אומרים שטוב לתת לתינוק מוצץ ושכבר בגיל שבעה חודשים אפשר לקחת אותו ממנו. אני חושבת שלא תצליחי לגרום לגדולים לא לקחת מהקטן, ולכן עדיף שכל הבית יהיה בלי מוצצים בכלל. ברור שיש לזה מחיר של תינוק בוכה ושל גדולים כועסים – אבל הרווח לטווח הרחוק גדול מאוד. בנוסף, אני ממליצה לבדוק את נושא החישה אצל בן החמש. את מתארת ילד אוראלי מאוד וכדאי לבדוק על ידי מומחה על מה יושב חוסר השקט שלו. בהצלחה.
איך להקל על הילדים את המעבר לחו"ל?
מירב: אני אם לשני בנים מקסימים בני שלוש וחצי ושנתיים. לפני שבוע עשינו רילוקיישן לפיליפינים לשנתיים. הפרידה היתה עבורי לא פשוטה אבל גייסתי את כל כוחותיי הפנימיים ואספתי את עצמי כדי לשדר לילדים כמה שיותר יציבות. כבר ביקרנו בגן החדש שלהם (גן דובר אנגלית, אך בו ילדים ישראלים), ואף הפגשנו אותם על בסיס שוטף בשבוע הזה עם זוג חברים שלהם, תאומים בני שנה וחצי. אני מרגישה שבניי בוחנים גבולות בכל דבר והאמת שקצת איבדתי את הסמכות ההורית. חשוב לי לציין שהם ילדים בעלי אופי שובב ונמרץ עם לב זהב. אני משתדלת מאוד לדבר עם הגדול על רגשותיו. האם יש משהו שאוכל לעשות כדי שהנחיתה תהא לכולנו קלה יותר?
מיכל דליות: מירב, קודם כל תהני! אל תשכחי שזו יכולה להיות הרפתקה ואפילו תרומה לכולכם. ילדים מזהים מצבים בהם הם יכולים לפרוץ. כמו פירצה שקוראת לגנב. ברגע שאת משדרת חוסר בטחון ו/או דאגה – תמצאי שם ילד שמנצל את זה כדי לפרוץ גבולות. היי איתנה. אמרי לעצמך שאפילו אם קשה להם, חובתך לחנכם. ואולי גם לא קשה להם כל כך. אנשים עוברים דירה, ילדים מחליפים גן, ילד חדש נולד למשפחה וכל אלה הם מעברים בחיי הילד אשר עלולים לייצר משבר, אלא אם כן ההורים מבינים שזו המציאות ושלילדים יש כוחות אדירים של הסתגלות למצבי חייהם. אם איבדת את הסמכות ההורית – החזירי אותה לעצמך. חזרי להיות מה שהיית בארץ, גם במחיר של ילד כועס או עצוב. אם תראי את המטרה לטווח הרחוק (חינוך, נימוס, גבולות וכו'), תמצאי בתוכך את הכוחות לעשות את הדברים הנכונים ולא ליפול לתוך רגשנות יתר או פיצוי. בהצלחה.
איך מתמודדים עם חילוקי דעות בחינוך?
חשוב לחנך בלי לכעוס. מיכל דליות | צילום:
ליאור קסון
לילך: אני בת 23 ויש לי נסיכה בת שנה וארבע. אני עושה הכל כדי ללמוד מתי, אם ואיך יש להגיב להתנהגות שלה. בעלי יותר קצר רוח לילדה והרבה פעמים הוא מפנה אליה אצבע ואומר לה בתקיפות: "לא!, די!, מספיק!". כשאני מנסה להעיר לו על זה אני מקבל בחזרה לגלוג מצידו על זה שאני חושבת שאני יודעת הכל על חינוך מהכתבות שאני קוראת. אני רוצה לציין שבעלי מדהים ורגוע מטבעו. לפני הלידה היתה לנו זוגיות שפחדנו שיראו אותנו ויקנאו, אבל מאז שהילדה נולדה השתנו דברים.
מיכל דליות: לילך יקרה, זה לא שהשתנתם אלא שאתם מכירים היום צדדים נוספים בעצמכם שלא ידעתם עליהם קודם. עד עכשיו בעלך לא התמודד עם תינוקת בוכיה ולעיתים מעצבנת (אותו), ואת לא הכרת תגובות שלו שאינך מסכימה איתן. אני מציעה לך להניח לו. כל זמן שהוא לא משפיל את הילדה או מכה אותה, תני לה וגם לו להכיר את מערכת היחסים ביניהם. תני לילדה ללמוד שאבא שלה קשוח וקצר, ואת החום וההכלה היא תוכל למצוא אצל אמא. חילוקי דיעות בין בני הזוג סביב נושא גידול הילדים הם הסיבה העיקרית לגירושין: אל תגיעו לשם. חבל. אל תשכחי שהוא מקסים ואבא נפלא, ותני לו לעבוד איתה בדרך שלו. את תמשיכי בשלך. אל תתערבי מדי ביחסים שביניהם, אלו היחסים שביניהם. כל אחד מכם יבנה יחסים שונים עם הילדה וכל אחד מכם יאהב אותה בדרכו שלו. כל טוב.
איך מתמודדים עם קשיי קשב וריכוז?
מלכה: התרגשתי לקרוא את הטור שלך על הפרעת קשב, מכיוון שיש לי ילד בן 11 כמעט, מחונן עם הפרעת קשב. החיים איתו הם אתגר, וכל הזמן אני מהלכת בין הטיפות, מנסה לקדם אותו, לעזור לו, בלי לפגוע בו. הוא מאוד נבון, מרגיש כאילו הוא שכלית בן 16, אבל רגשית כמו בן 6. בוכה הרבה, מתוסכל בקלות, יש לו קושי בוויסות החושי, סרבול מוטורי, וכמובן קשיים רבים בהתארגנות. הוא מאוד מפוזר, וכל בקשה שלי חוזרת 20 פעם, הוא לא מבין מצבים חברתיים, אוכל בצורה לא נאותה ומתקשה להירדם.
התחלנו לתת לו ריטלין ל-4 שעות לפני חצי שנה, ויש שיפור בבית הספר. יום אחד בשבוע הוא לומד בבית ספר למחוננים. שאלתי היא איזו מסגרת תתאים לו בחטיבה? הוא לא מתאים למסגרת רגילה, ולא ממש למחוננים בגלל הפרעת הקשב. האם יש מקומות שמתמצאים בצרוף הזה? ושנית, איך לשפר את ההתארגנות שלו והאכילה בלי לריב, כיוון שהוא נהיה יותר ויותר כועס על כל הערה ובקשה שלי?
מיכל דליות: מירב, אמא יקרה, גידול ילד כזה דורש כל כך הרבה אנרגיות ומשאבים. אני כבר לא מדברת על משאבים כלכליים, גם משאבי הנפש. בכל פעם שאת מרגישה כאילו את נופלת – תזכרי בזה שעוד כמה שנים יהיה יותר קל. באמת! הוא יגדל, הוא ילמד לעשות מעקפים לדברים שמציקים לו, הוא יתבגר וילמד יותר קודים חברתיים, החברים והחברות יהיו חשובים לו מאוד והוא יעשה מאמצים אדירים כדי ליישר קו. אז קודם כל היי אופטימית. אני חושבת שעוד במשך כמה שנים תצטרכי להיות זו שעושה עבורו דברים: מסדרת, מארגנת, מזכירה, מתווכת. קשה לו. ממש קשה לו והוא באמת זקוק לעזרתך. מנגד, יש את החינוך ויש את הכבוד העצמי. כאשר את מבקשת ממנו משהו שקשור בך (עזרה בבית וכדומה) וזה לא קורה תבהירי לו שיחסים זה דבר הדדי. שאם הוא לא משתף איתך פעולה את נפגעת, וכשאת נפגעת ממש אין לך חשק להיות אליו נחמדה. זה יעבוד, לדעתי, בכל מיני מצבים. אני מחזקת אותך לעוד כמה שנים. תמשיכי להעיר לו אבל ללא הכעס. כעס רק מכניס ביניכם רעש רע. חבל.
