בראשית שנת הלימודים הנוכחית הבן שלי ניגש אלי קורן מאושר: "אמא, אני רוצה להתמודד למועצת התלמידים בבית הספר". הסתכלתי עליו מבוהלת. אני ניסיתי בכתה ד' להתמודד למועצת התלמידים וזה היה ניסיון עלוב במיוחד. נזכרתי בהפסד הצורב שלי ואיך חזרתי הביתה, מתאפקת לא לבכות כל הדרך הארוכה משער בית הספר עד לדלת הבניין. מנסה במהלך כל היום לשדר לכולם שזה לא באמת אכפת לי כי ידעתי מראש שאני לא אצליח. אבישי, ילד בן תשע, מהמם, חכם, יצירתי, וגם נמצא על הרצף האוטיסטי, משולב בכתה רגילה עם ילדים רגילים (אם יש בכלל דבר כזה "ילדים רגילים"). הוא הביט בי וראיתי אור גדול בעיניו.
"אבישי חמוד, מי עוד רוצה להתמודד למועצה מהכיתה?" שאלתי. "כולם. כמעט כל הבנים וכל הבנות. יהיה סינון בשבוע הבא ואז יבחרו ארבעה ילדים, שהם יהיו המעומדים." באותו הרגע לא הצלחתי לחשוב קדימה. ראיתי רק את שברון הלב הגדול אתו הוא יחזור הביתה לאחר שלא יעבור לשלב הבא. נזכרתי בפורים בשנה שעברה, כיצד התכונן שבועיים לתחרות כישרונות צעירים בבית ספר, כיצד עבד קשה והתאמן על קטע נגינה בפסנתר ובסוף הפסיד. "הילדים לא אוהבים יצירות קלאסיות" הוא אמר לי בשקט עם דמעות בעיניים. "הם רוצים רק דברים של היום". ואני, חיבקתי אותו וניחמתי, ולא ידעתי כיצד אפשר יהיה לשמח אותו, עד שלאחר יומיים עצובים הוא קם בבוקר והכריז "בשנה הבאה אבצע קטע היפ-הופ. זה יותר הולך בבית ספר."
"אוי לא. הוא ינסה שוב," נלחצתי במקום לשמוח. אני בחיים לא הייתי מעזה להתמודד בתחרות כישרונות בבית ספר מול כל התלמידים ובטח שלא הייתי חושבת כילדה לנסות שוב."לא כדאי לך להתמודד למועצת התלמידים" אמרתי לו, בלי לחשוב עד כמה המשפט הזה מרושע ומטופש. "צריך להישאר אחרי בית ספר, זה מעצבן".
"לא אכפת לי להישאר אחרי בית ספר" הוא ענה בנחישות.
"גם אני ניסיתי כשהייתי קטנה ולא הצלחתי."
"אז מה. זה שאת ניסית ולא הצלחת, לא אומר שזה יקרה לי. הילדים בכתה אוהבים אותי. הם יבחרו בי".
"הוא אוטיסט" חשבתי. "אולי הוא בכלל לא מבין את המשמעות מה זה להיות במועצה. הסבירו לו מה זה בכלל? הוא מסוגל לקחת חלק בכל הפעילויות?"
פתאום תפסתי את עצמי. "מה את עושה?" שאלתי את עצמי. "האם כרגע אמרת לבן שלך שלא כדאי לו לנסות? איזו מין אמא מטומטמת את! איזו צביעות, את שכל הזמן מטיפה לאחרים שיאמינו בעצמם, כי את לא האמנת בעצמך כשהיית ילדה, את שתמיד שמעת מאחרים שאת לא יכולה ורק בגיל שלושים הצלחת לסנן את הקולות האלו, את אומרת לבן שלך לא לנסות? מי את בכלל?"
זו הייתה שיחה מאד מביכה עם עצמי, במיוחד לאור העובדה שנמצאתי באותו זמן בתהליך עבודה על ספר ילדים חדש בשם "הילדה שניסתה". ספר שמספר על ילדה שהחליטה לעשות משהו שאף אחד לפניה לא הצליח לעשות, ואף על פי שכולם אומרים לה שהיא לא מסוגלת, שגם הם ניסו ונכשלו, שלא כדאי לה, היא ממשיכה בשלה. אני לא הייתי "הילדה שניסתה". מגיל צעיר סבלתי מדימוי עצמי נמוך. זה התחיל מהעובדה שעקב בעיות שמיעה לא ידעתי לבטא בצורה נכונה את האותיות ח' ו-ש' ופחדתי לדבר בקול רם, זה המשיך בבית ספר יסודי כשמורה בבית הספר הסבירה לי במשך שלוש שנים שאני טיפשה וכל מה שאני יכולה להיות בעתיד זו מוכרת בדוכן שווארמה. האמנתי לה שאני טיפשה אף על פי שלא הבנתי מה רע בלהיות מוכרת בדוכן שווארמה. לא האמנתי שאפשר לאהוב אותי, כשהצלחתי בקושי רב למצוא חברה אחת, פחדתי שהיא תגלה שאני מטומטמת ותחפש חברה חדשה, לכן חנקתי כל מי שהתקרב אלי.
מי היה מאמין שאצליח להפוך לסופרת? שסדרת הנוער שלי "כראמל" תמכור למעלה מ-60,000 עותקים, שאזכה בפרס דבורה עומר, שאצליח למכור את ספר המבוגרים שלי לחברת הפקות גדולה שתעבד אותו לסרט, שאהיה מוזמנת באופן קבוע להרצאות בכל רחבי הארץ? מי בכלל דמיין שאעמוד מול קהל ואצליח לבטא את האות ש' כמו שצריך? מי היה מאמין שאותה מורה בדיוק, זו שאמרה לי שאני מטומטמות במשך שלוש שנים, תגיע לאחת ההרצאות שלי ותשוויץ בעובדה שהיא הייתה המורה שלי והיא "ידעה שאני אצליח". אני לא הייתי "הילדה שניסתה". בעבודה קשה הפכתי להיות אישה כזו שמנסה כל הזמן גם אם אני נכשלת בדרך (ותאמינו לי שאני נכשלת וזה לא מונע ממני להמשיך הלאה).
באותו רגע תפסתי את עצמי. "אבישי, אתה תתמודד למועצת התלמידים, ואם אתה צריך עזרה, רק תבקש. אם תצליח זה יהיה נהדר ואם לא יבחרו בך, לא נורא. לפחות אתה יודע שהיה לך את האומץ לנסות." "הכיתה מרוצה עם אבישי למועצה." זה הסלוגן שנבחר. אבישי עבד קשה מאד, במשך שבועיים סיפר לכולם שהחלום הגדול שלו זה לבטל את העונשים הקולקטיבים בבית ספר. "זה לא הוגן שמענישים כתה שלמה בגלל מעט ילדים". הוא חילק מדבקות, סוכריות, חיבוקים, נשיקות, עבר את הסינון הראשוני והמשיך לעבוד קשה עד ליום הבחירות.
ביום בו הוכרזו הזוכים, הגעתי אל בית הספר רועדת, חשבתי לעצמי שאם הוא לא יבחר, אקח אותו הביתה שלא יישאר עצוב בבית ספר עד תום יום הלימודים. ילדים מתקשים להתמודד עם כישלון, אבל אצל ילדים אוטיסטים המצב חמור אף יותר, האופן בו אבישי חווה רגשות מוקצן יותר משל ילדים שלא נמצאים על הרצף. אחרי כמה רגעים מותחים הוכרזו הזוכים: אבישי ניצח! כל הכתה קראה בשמו בהתלהבות אדירה, כולם קפצו עליו, חיבקו אותו ושמחו אתו. ניגשתי אליו והוא עם חיוך רחב אמר לי "ידעתי שאני אצליח".
כחודש לאחר מכן מנהל בית הספר הודיע שהרעיון שאבישי העלה בישיבת המועצה לביטול העונשים הקולקטיבים עבר ואני התביישתי בהתנהגות שלי. נשבעתי לעצמי לזכור ולנצור את הרגע הזה. הספר "הילדה שניסתה" ראה אור החודש. כשכתבתי אותו חשבתי כל הזמן על הילדה שהייתי, אבל כאמא של אבישי, שמתמודד כל יום עם כל כך הרבה קשיים ולעולם לא מפסיק לנסות, הוא קיבל משמעות נוספת.