בכל מפגש סופרת, כשאני עומדת מול התלמידים, זה קורה: המצגת מגיעה לתמונה של הדמויות בספר שלי (כראמל) וגל צחוק פוקד את החדר. "למה לילדה היפה יש ראש כזה ענקי?", היא אחת השאלות הראשונות. הצחוק והגיחוך מתחילים בעיקר כשרואים את דמותו של אל-אל, השמנמן בעל השיער הכי יפה בממלכה, זה שלא יוצא מהבית בלי מראה. תלמיד אחד מצביע "אם אמרת שגול עצלן, למה הוא רזה ודוקא אל-אל עם השיער היפה שכל הבנות אוהבות שמן?"
אחרי שהם קוראים את הספר ומכירים את הדמויות, הכל הופך להגיוני. אל-אל הוא יפה. זאת פשוט עובדה. הוא מצחיק, יש לו ביטחון עצמי גבוה, בנות מעריצות אותו וזה שהוא כבד משקל לא מפריע לאף אחד, גם על העובדה שהלנה יפה אין עוררין. היא יפה כי הסביבה שלה חושבת כך וראשה הגדול גם כן לא מפריע לאף אחד (ותודה למאיירת קרן מאי מטקלף).
אבל יש דבר אחד שאני לא מספרת לתלמידים במפגש סופרת כי אני מתביישת. אני נבוכה, כי גם אני נפלתי קורבן למלכודת הזו של מערכת הסטראוטיפים המזעזעת של ספרי ילדים ונוער רבים ושל החיים עצמם. אף אחד לא חינך אותי בצורה הזו אבל זה מה שלמדתי מספרים, סרטים והצגות זה שרזים הם יפים, שמנים הם עצלנים, ילדה יפה היא ילדה בלונדינית עם עיניים כחולות וילד יפה הוא ילד גבוה ושרירי. ובהתאמה: הרעים הם בהכרח מכוערים ושמנים.
כשהגשתי את הספר שלי בפעם הראשונה, הילד העצלן היה באמת שמן והילד היפה היה הרזה. מיכל פז, העורכת שלי בהוצאת כנרת, נזפה בי קלות והשאירה בי חותם לנצח. היא הזכירה לי שאני לא רק סופרת, ושבעזרת הכתיבה שלי אני יכולה לשנות מציאות. מאז המשפט הזה לא יוצא לי מהראש. ניגשתי בחזרה למחשב ושכתבתי את הספר. היום אני גאה בו במיוחד מפני שהוא מנסה כבדרך אגב לשנות סדרי חשיבה אצל ילדים בבית ספר יסודי, בדיוק בשלב שבו התחילו אצלי כל הבעיות.
כשהייתי בבית ספר יסודי, היו בכיתה שלי שמונה מלכות כתה. אני לא הייתי אחת מהן. בכל פעם נערך חרם על ילדה כזו או אחרת. אני הייתי כל כך לא מקובלת, שאפילו לא טרחו לעשות עלי חרם. במחשבה לאחור, אני יודעת שהייתי ילדה מאד חמודה ואפילו יפה, אבל אז לא הרגשתי ככה.
כבר אז קראתי המון ספרים, אבל בכל הספרים הילדות היו יפות, ואם הן לא היה יפות הן לפחות היו חכמות מאד. אני הייתי ממוצעת. ולא מצאתי בספרים מישהי כמוני. לא יפה, לא מכוערת, לא שמנה, לא רזה, לא אמיצה במיוחד אבל גם לא פחדנית. (מכאן אגב נולדה דמותו הממוצעת של רובי הגיבור הראשי ב'כראמל' שהמראה שלו מאד שגרתי). שנים לאחר מכן נפגשתי עם חלק מאותן "מלכות הכתה", והזדעזעתי לשמוע עד כמה הן, בדיוק כמוני, הרגישו מכוערות, לכמה מהן, בדיוק כמוני, יש הפרעות אכילה עד היום, וחלקן נושאות בדיוק כמוני צלקות בנפשן מאותה תקופה.
שלא תבינו לא נכון, אני לא מנסה חס וחלילה לעודד השמנה בקרב בני נוער וילדים, וגם אני מנסה ונאבקת במשקל שלי מהיום בו אני זוכרת את עצמי, אבל אם בסרטים, בהצגות , בתכוניות הטלווזיה והספרים יופיעו יותר ויותר דמויות של ילדים וילדות שדומים לילדים אמיתיים במציאות, תקופת גיל ההתבגרות יכולה להיות קלה יותר.
לא כולם נועדו להיות דוגמנים, לא כל בני האדם נולדו יפים. אפשר לאהוב ואפילו להעריץ אנשים שלא בהכרח נולדו נאים. ההבנה שלא חייבים בהכרח לאהוב רק את היפים מגיעה אל בני האדם לרוב רק בשלבים מאוחרים מדי בחיים. הדבר נוגע לא רק לבני אדם אלא גם לחיות. כולם ממהרים להציל חיות יפות כמו דובי קוטב, אך כשמדובר בחיות מכוערות בסכנת הכחדה כמו קוף החוטם או הקרפדה הסורימנית, לא נרשמים יותר מדי מתנדבים לעניין.
לב היער: כל מה שחיפשתי בספרי נוער
לפני כשנה פנתה אלי הסופרת רונית ש. דינצמן וביקשה את חוות דעתי על ספר נוער חדש שכתבה: "לב היער" (בהוצאת מפרש). בגרסה שהגיעה אלי, שם הספר היה "לא יפים, לא יודעים לשיר" והוא מיד עורר את סקרנותי הרבה. שמחתי לגלות בו בדיוק את מה שחיפשתי בספרי הנוער החדשים. נתחיל מההתחלה. הגיבורה הראשית, לב, היא פיה, אבל לא פיה יפה. אפילו בציור שלה בכריכת הספר רואים שהיא לא הגיבורה "הבלונדינית הטיפוסית". שיערה אדמוני אך חלוד, היא לבושה בפשטות, (לא לבוש ורוד ומנצנץ כיאה לפיות) מעט גמלונית עם רגליים קצת שמנמנות. כל הפיות בבית ספר לפיות, לא מתחברות אליה. הפיות ביער צריכות לחפש פרח, עץ או בעל חיים על מנת להיות אחראיות עליו. כל פיה מקבלת את שמה בהתאם לסוג העזרה אותו היא מגישה.
לב נחרדת לגלות שהפיות לא רוצות לטפל בבעלי חיים מכוערים או פרחים ועצים לא יפים ולכן היא לא מסוגלת לבחור יצור אחד על מנת לעזור לו ולמעשה לוקחת את חסותה על כל מי שהפיות הרגילות לא בחרו: הזבובים, תולעים, ציפורים אפורות וכו'.
ממש כמו בכיתה שלי בבית ספר יסודי, החיים של לב לא פשוטים. ילדות הכיתה יורדות לחייה ומציקות לה. כשמלכת הפיות מגלה לה סוד גדול שאמור להשפיע על חייה, היא בורחת מקהילת הפיות, מאבדת את כנפיה אך לא את עקרונותיה. לאורך כל הספר הילדים הקוראים בו מוצאים דמות גדולה לאהוב ולהזדהות עמה. דמות שבהחלט יכולה להיות דומה להם.
הקראתי את הספר לאחיינית שלי בת השמונה ולאחר שבועיים, אמא שלה לקחה אותי לשיחת נזיפה. הבת שלה ביקשה ממנה לא להרוג יותר ג'וקים וחרקים שהם מוצאים בבית לפעמים, אלא ללכוד אותם בחיים ולשחרר אותם בחוץ, כי גם להם יש זכות לחיות למרות המראה שלהם. שמחתי מאד לגלות שגם במאה העשרים ואחת לספרים ולגיבוריהם עדיין יש השפעה על ילדים. לא משנה מה אומרים כל הציניקנים, בכך רק גדלה גאוותי על הזכות שנפלה בחלקי ללוות את הספר.
"לב היער" ו – "כראמל" שניהם ספרי נוער לבית ספר יסודי. כשמחפשים היטב היטב ניתן למצוא בספרות הנוער עוד ספרי קריאה עם גיבורים לא נאים, בלשון המעטה. אחת הסדרות האהובות על הילדים היא הסדרה של הסופר אלדד אילני "הסיפור המושלם" שם הגיבורים הטובים מוגדרים מראש כמכוערים כמו הרוזנת העליונה בריגיטה סטויצ'יקוב. עוד ספר יוצא דופן שזכה להצלחה היסטרית בארץ ובעולם, "פלא", בו הגיבור נולד עם עיוות נוראי בפנים ומספר על השתלבותו בבית הספר אליו הוא הולך לראשונה.
אבל כשמחפשים ספרות ילדים ופעוטות עם גיבורים לא מושלמים מבחינה חיצונית, המצב הופך לכמעט בלתי אפשרי. בגיל הזה כולם רוצים לשדר שלמות ואולי כאן מתחילה הבעיה. לאחר חיפוש נרחב נזכרתי שלפני שנים נכחתי בהרצאה של הסופרת, המאיירת והיוצרת תמר הוכשטטר מחברת הספר "כרובינה" שסיפרה שהיא בכוונה איירה את הדמות שלה פגומה עם אף כעור, שיער גלי מקורזל, רגלים רזות מדי, ועיניים חומות פשוטות, כי נמאס לה מהדמויות המושלמות שהילדים פוגשים בספרים. "כרובינה" הוא סיפור נפלא וקסום על ילדה שרוצה לקנות לעצמה טרמפולינה, סוס פוני ונחשי גומי ולצורך כך מחליטה למכור את הצעצועים שלה. היא לא מצליחה להיפרד מאף צעצוע חוץ מברווז פלסטיק צולע , שבסוף הופך לצעצוע האהוב עליה.
הקראתי את הספר לבני בן השש שצחק ואהב מאד את הסיפור ואת כרובינה, למרות שגם הוא לא אהב את האף שלה בהתחלה. אולי כאשר יתחילו להופיע יותר ספרי ילדים עם דמויות לא מושלמות, נגיע למצב בו הילדים שלנו יהיו יותר שלמים עם עצמם.