אחד הדברים שהכי מטרידים אותי כאמא, זו הידיעה שמתישהו בחיים יש סיכוי שהילד שלי יחווה בריונות ואלימות בבית הספר ולא יהיה אף אחד שיעזור לו. בכל פעם שצצים סרטונים ברשתות על ילדים שמכים, משפילים ומעליבים ילדים אחרים אני על סף בכי. לאף ילד לא מגיע לחוות אלימות והשפלה. הבעיה היא שמצד אחד ילדים רבים מתביישים לדבר על הנושא ולא מספרים להורים שלהם מה עובר עליהם, ומצד שני יש גם הורים שלא יודעים איך לטפל בבעיה, לפעמים גם לבית הספר אין כלים כדי לעזור לילדים.
לפני כחודש ראה אור ספר ראשון למאייר רמי טל, "המפלצות של נעם". הספר מבוסס על חווית הבריונות שעבר רמי כשהיה ילד ומציג את הבעיה בצורה כנה, חדה ושונה מספרים קודמים שעסקו בנושא. הספר מתאר את תחושת חוסר האונים והבדידות של הגיבור, אל מול ההצקות שהוא עובר בכתה מידי יום. אין בו מבוגרים שבאים לעזור או להציל אותו ובסופו של דבר, הילד הקטן מוצא את הפתרון בכוח הפנימי שבו.
לדעתי זהו ספר חובה, וכדאי שיגיע לכל בית שיש בו ילדים, דרך הסיפור הקטן של נעם ניתן לשוחח עם הילדים על תופעת הבריונות וללמד אותם מהי אמפטיה, חברות, החשיבות של הושטת עזרה לחבר במצוקה, היכולת למצוא בעצמנו דברים טובים גם אם הסביבה לא מאמינה בנו.
"עוד פעם אחת תסתכל עליי ככה וזה יהיה הסוף שלך"
את רמי טל פגשתי לפני שנים רבות כשעבדנו יחד בצומת ספרים. אני רציתי להיות סופרת והוא רצה להיות מאייר. שנינו לא ממש האמנו ביכולות שלנו. אני זוכרת איך לפני יותר מעשור ישבנו יחד במשרדי ההנהלה לאחר יום הדרכה לעובדים וצחקנו שזה יהיה נחמד אם נוכל לעבוד יחד בעתיד. לא תיארנו לעצמנו ששיתוף הפעולה בינינו יניב ספרים רבים מצליחים. ועכשיו רמי יוצא לדרך חדשה עם ספר חדש ומרשה לעצמו לספר מה עבר עליו כשהיה ילד קטן ואילו חוויות גרמו לו להעז ולכתוב את הספר שלו:
"זו היתה שנת 1997 אם אני זוכר נכון. הייתי אז תלמיד בבית ספר יסודי בחיפה. ילד שהדבר הכי 'נורא' שאפשר להגיד עליו זה שהוא מעופף . זה היה יום די רגיל עד שקללה אחת ומבט אחד שינו הכל. לפני שהספקתי להבין מה קרה מצאתי את עצמי על הרצפה, נאנק מכאבים. רגע לפני כן עוד הישרתי מבט אל הילד שקילל אותי: 'תראו איזה מכוער', הוא קרא מול הילדים האחרים והצביע עליי, סתם כי התחשק לו. הוא לא אהב את העובדה שהעזתי להביט בו בחזרה, והוא לא אהב את הטון הכועס והפגוע של המבט. מבחינתו הזכות שלי להסתכל עליו בעיניים דומעות ובגרון חנוק הייתה קריאת תיגר. והוא נענה לקרב".
"בשבריר שנייה הוא זינק מעל שני הכיסאות שהפרידו בינינו, תפס אותי בחולצה והדף אותי לכיוון הרצפה. אני זוכר היטב את קול החבטה שנוצר מהמפגש בין הגב שלי לקרקע, ואת הכאב בזרוע שחטפה מכה הגונה מהשולחן. אני זוכר גם את תחושת הצריבה על העור, כשהחולצה התהדקה סביב הצוואר שלי, תחת אחיזתו. 'עוד פעם אחת תסתכל עליי ככה וזה יהיה הסוף שלך', הוא צרח, ואז הצביע הצידה 'עכשיו תסתכל לשם יא מכוער'".
"זה קרה רגע אחרי שהצלצול הכריז על ההפסקה. המורה כבר מיהרה החוצה לעיסוקיה וכך גם רוב התלמידים. אלו שנשארו – צפו מהצד ושתקו. חלקם צחקו. כמה מהם הצביעו והתלחששו. אני ממש זוכר שבזווית העין ראיתי ילדה עם שקית במבה ביד, עוקבת אחרי האירוע בתיאבון רב. ואז כולם עזבו ואני נשארתי שם על הרצפה, משותק ומפוחד. הייתי לבד."
לא קשה לחטט בפצעים מהעבר?
"ממרחק הזמן שעבר מאז, כשאני סוף סוף מעז להעלות את חוויות הילדות האלה בכתב, עדיין קשה לי מאוד. אני מבין שזאת הייתה אחת מהנקודות שבהן התמימות והילדות שלי נפצעו אנושות. את הצלקות שקיבלתי בבית הספר (היסודי, ומאוחר יותר גם בחטיבת הביניים) אני נושא עד היום. כשנאלצתי לפתוח ולחטט בפצעים כדי ליצור את "המפלצות של נועם" זה כאב כאילו זה קרה לא מזמן. אבל למרות הכאב עמדה לנגד עיני מטרה גדולה יותר: לעורר מודעות לנושא הבריונות. לנסות לחולל שינוי ולקטוע את מעגל האלימות שמתחולל בין כתלי בית הספר ומחוצה לו, לפעמים בגיל כה צעיר. גם אם הספר יגיע רק לילד או לילדה אחת ויצליח לעורר אצלם שיח בנושא, או אפילו יעזור להם להתמודד עם המפלצות האישיות שלהם ועם המצוקה שהם חווים – זה יהיה מבורך. כך אדע שהשגתי את המטרה שלי, ושאי שם - לב קטן אחד שהוא בעצם עולם ומלואו – חוזר להיות מואר".
הילד נועם מאוד מזכיר אותך במראה. עד כמה הוא ואתה באמת דומים?
"נכון, הוא באמת דומה לי. האמת שאת הדמות שלו יצרתי בהשראת תמונות שלי כשהייתי קטן. כשהתחלתי לעבוד על הספר עוד כשהיה רק פרויקט הגמר שלי בלימודי התואר, פתחתי את הארון המאובק, זה שתמיד נמנעתי מלפתוח. הארון שבו מסתתרים אלבומי התמונות הישנים של המשפחה. זה היה קשה, לראות תמונות שלי כילד, כי זה מיד הציף בי את כל החוויות של אותן התקופות.... הסתכלתי על רמי הקטן שבתמונות ונזכרתי במה שעבר. ולרגעים כמעט עצרתי הכל. אבל המשכתי, בשביל הפרויקט והחשיבות של סיפור הבריונות שכל כך רציתי לספר. אז פתחתי את אלבומי התמונות ושלפתי ממנו המון תמונות שלי כילד, ונעזרתי בהן כדי ליצור את הדמות של נועם, גיבור הסיפור. זה מתבטא בעיקר בגמלוניות של נועם – בתור ילד הייתי מאוד רזה. ונקודות משיקות אפשר למצוא גם באוזניים הגדולות, בעיניים הגדולות וברעמת השיער האחורי... את כל אלו היו גם לי בתור ילד".
ובכל זאת, מה ההבדל בינך לבין הדמות בספר?
"ההבדל העיקרי ביני לבין נועם, על אף הדמיון הרב בינינו, מתבטא באופן ההתמודדות עם הבריונות. כאשר נועם חווה בריונות, הוא פונה אל עולמות הציור והכתיבה כמפלט. זאת הדרך שלו להתמודד, והוא משתמש בהם ככלי לעיבוד הבעיה. לצערי, אצלי המקרה היה שונה. כשאני חוויתי בריונות בתור ילד נעשיתי כבוי לגמרי. כל הדברים שאהבתי לעשות כבר לא היו שם, לא מצאתי בהם נחמה ולא מרפא או סיפוק. רק צער. תארו לכם מה זה עבור ילד שהדבר שהוא הכי אוהב בעולם – כבר לא מרגש אותו? אירועי הבריונות גבו ממני כל כך הרבה אנרגיות נפשיות, שאיבדתי את חדוות הציור. בעצם, לא ציירתי באופן רצוף כמעט 20 שנה לאחר מכן, שזה מאוד קריטי ומשמעותי להתפתחות שלי בתור מאייר ומשהו שאני מצטער עליו עד היום. למזלי, לפני כמה שנים ניצוץ הציור חזר אלי בבת אחת. פתאום נזכרתי כמה אהבתי לצייר בתור ילד. ואז הבנתי שאני חייב ללמוד את זה באופן מקצועי כי זה הייעוד שלי בחיים. לכן, כשנעשיתי מאייר, הרגשתי שזאת סגירת המעגל שלי עם הציור".
"אגב, אמנם הפסקתי לצייר בתור ילד בגלל הבריונות, אבל למזלי את הבור העצום שנפער מילאו הספרים! זה היה הרגע שבו גיליתי את עולם הקריאה בכלל, ואת ספרי הארי פוטר בפרט. היה כל כך כיף לברוח להוגוורטס בכל פעם שהרגשתי לבד..."
מישהו מהילדים בכיתה שלך יצר איתך קשר מאז הפרסום שלך?
"פנו אלי כמה אנשים באופן פרטי, והיו כאלו שהגיבו לי בפוסטים שפרסמתי בפייסבוק, תמכו בי וחיזקו אותי. זה מדהים, כי פעם, בתור ילד, התחושה הייתה שאף אחד לא ראה ולא ידע מה שעברתי. והיום ממרחק הזמן אני מבין שבאמת הייתי לבד, ושהרבה קשרים לחיים התפספסו בגלל אותם אירועים שכיבו אותי. היום אני גם מקבל הודעות מאנשים שלמדו איתי בכיתה שהם כבר הורים, שאמרו לי שקנו ספרים שאיירתי לילדות ולילדים שלהם, ושהם יקנו גם את המפלצות של נועם. זה מרגש, כי התקווה שלי היא שהספר באמת יגיע לכמה שיותר ילדות וילדים, יעורר שיח בנושא ואולי גם שינוי קטן בדרך למיגור תופעת הבריונות".
מה העצות שלך לילד שעובר חוויות דומות?
"העצה הכי גדולה, שלצערי בתור ילד לא השתמשתי בה, היא לשתף! לספר לכל מי שרק אפשר וקשוב לגביי מה שאתם עוברים – להורים, למורים, לבני משפחה או לחברים. אל תישארו לבד. בזכות השיתוף אפשר לפתור הבעיה. זה הצעד הראשון בדרך לטיפול בה".
"העצה השנייה והלא פחות חשובה, היא לחפש את מה שעושה לכם טוב. כל ילד וכל ילדה טובים במשהו, והם רק צריכים למצוא את המשהו הזה ולהיאחז בו חזק. זה לא משנה אם זה ציור, פיסול, כתיבה, בישול, או טיפול בחיות מחמד אהובות – אם זה תחביב שעושה לכם טוב ונעים בלב, תשתמשו בו כדי לפרוק את הכאב וכדי לא להרגיש לבד. התחביב הזה הוא הכוח והעצמה שלכם, וכמו מגדלור הוא יאיר עבורכם את הרגעים החשוכים ביותר".
מאיפה הגיעה ההשראה למפלצת הצהובה?
"אני מאוד אוהב סיפורי מפלצות. יש לי כמה ספרי ילדים על מפלצות בספרייה שלי בבית, אבל זה לא סוד שאחד מהספרים האהובים עליי ביותר הוא 'ארץ יצורי הפרא', של מוריס סנדק האגדי. יש משהו בדמויות המפלצות שהוא יצר שמשלב המון הומור וחינניות ביחד עם אימה ושובבות. אפשר לומר שגם 'מפלצות בע"מ' של דיסני ופיקסאר השפיע עליי בצורה מסוימת. העיצובים בסרט הזה כל כך מרשימים, ססגוניים, מלאי חיים והבעה, וזה משהו שרציתי ליישם גם במפלצת הצהובה שלי".
מי הם מקורות ההשראה שלך כסופר ומאייר?
"כמאייר, תמיד נפעמתי מאיורי הקו העדינים של מוריס סנדק בכמה מהספרים היותר ישנים שלו (ששונים בתכלית מארץ יצורי הפרא). אני מאוד אוהב גם את פליסיטה סאלה, מאט רוקפלר וג'נבייב גודבאוט. מאיירת נוספת שאני אוהב במיוחד היא מארי גראנדפרה, המאיירת המקורית של איורי העטיפות של הארי פוטר שכולם מכירים ואוהבים. יש לי בבית כמות עצומה של ספרי ילדים שהיא איירה, ובכולם יש את הקסם הזה שיש גם בכריכות הארי פוטר, וזה קסם שאני שואב ממנו המון השראה. גם בארץ יש מאיירות ומאיירים ישראליים מוכשרים במיוחד שאני מאוד אוהב, ביניהם אפשר למצוא את אביאל בסיל, מאיה שלייפר ועומר הופמן – כל אחד מהם מוכשר ונפלא בסגנונו, ןתמיד כיף להביט באיורים שלהם".
"ומבחינת הכתיבה, אני מאוד אוהב את סיפורי הילדים הקלאסיים של לאה גולדברג ונורית זרחי, שכל אות ומילה בהם מעוררים את הדמיון. ומעבר לים – אני תמיד מוצא את עצמי משתאה אל מול היכולות של רואלד דאל וטובה ינסון לספר סיפורים משעשעים ומקוריים, כל אחד בדרכו שלו, בספרים הנהדרים שכתבו וגדלתי עליהם".
המפלצות של נעם, כתב ואייר רמי טל, הוצאת טל-מאי, ידיעות אחרונות.