כל הורה מכיר את הרגע בו הוא מקבל פתק או מייל מהגננת ומתבקש להביא לגן צילום של כל בני המשפחה יחד. גם הספר החדש והנפלא של הסופרת מירי רוזובסקי, "כולם פה עכשיו", מתחיל בדיוק ככה, עם פתק מהגן.
אמא, אבא ושני ילדיהם מתכננים להצטלם יחד עד שהם מבינים שמישהו כאן חסר. ולא, לא רק יוסי האוגר. אז מי בכלל צריך להופיע בתצלום משפחתי כשלאבא יש עוד שני ילדים מאמא אחרת מנישואים קודמים ולאמא האחרת יש בעל עם ילדים משלו? האם יש דבר כזה "חצי אח?" זה בכלל לא הגיוני. ומה אם אוהבים מישהו חזק כל כך וזה מרגיש כמו משפחה, למרות שאין קשר דם?
הספר שרקחה לנו רוזובסקי מכניס אותנו לסיטואציה המשפחתית העדינה כל כך, שלעיתים יכולה להיות מאד מבלבלת למבוגרים וילדים כאחד. היה לי ברור שהסיפור מאחורי כתיבתו, לא פחות מעניין מהספר עצמו.
מירי רוזובסקי, בת 52, אמא לנעה (23), רחלי (21), ויאיר (16), סופרת אהובה למבוגרים וילדים (אותה אהבה כמעט, כמו לשבור אור, סדרת רוני מקרוני ועוד), יודעת לספר לנו דבר או שניים על משפחה מורחבת ומורכבת.
"תמיד הייתה לי פנטזיה של משפחה גדולה. יש לי שני אחים גדולים ובדיוק בימים האלה, כשאמא שלנו בבית חולים, אני מגלה כמה אנחנו צוות מהודק וטוב. אבל אני תמיד חלמתי על שבט! אמא שלי היא בת יחידה אז מהצד שלה לא היו לי בני דודים, ותמיד ייחלתי לעוצמה הזו שיש למשפחה גדולה. הילדים שלי ואני זו יחידה מאד הדוקה. קשה לי להסביר עד כמה הם מקור של תמיכה ואור בשבילי, ועד כמה היחד הזה של ארבעתנו, חמשתנו ליתר דיוק כי בשנתיים האחרונות הצטרף בן נוסף, בן הזוג של נעה, הוא עמוד השדרה של החיים שלי - אבל הפנטזיה על שבט במובן ההמוני של המילה עדיין שם.
"כשהילדים שלי היו קטנים, הנישואים שלי עם אריאל, התפרקו והיה לי ברור שהפרידה הזו תהיה באהבה ובחברות. אף פעם לא העמדנו את הילדים במצב לא נעים. בינתיים אריאל התחתן עם סופי וגם אני הייתי במערכת יחסים דומיננטית עם אבא לשלושה ילדים. כשסופי אשתו של אריאל נכנסה להריון הילדים שלי היו ברגשות מעורבים".
מה זה אומר "ברגשות מעורבים"? איך זה בא לידי ביטוי?
"סופי, אשתו של אריאל סיפרה להם ממש לאחרונה משהו שהם לא זכרו - שכשהיא ואריאל סיפרו להם שהיא בהריון בארוחת יום שישי, שלושת הילדים פרצו בבכי והלכו לחדר ואריאל בעקבותיהם, והיא נשארה לבד בשולחן. אני הייתי בעיקר מבולבלת, לא ידעתי מה להרגיש כלפי הבשורה הזו, כי בשכל ידעתי חד משמעית שאין דבר כזה חצי אח. חצי אח זה פצע פתוח, אבל ברגש זה מוזר - כי לילדים שלי יהיה אח שהוא לא הילד שלי. אבל בשנייה שעמית נולד - הכול הסתדר. גם ברגש. הלב שלי התמלא אהבה גדולה, עלה על גדותיו מרוב אהבה כלפיו. אני לא יודעת להגיד 'כמו מה' - כמו דודה? כמו סבתא? באמת שלא יודעת, רק יודעת שלא נשאר שום סנטימטר מעורפל. הכול היה מלא באהבה גדולה. וקרבה גדולה. ושמחה גדולה. זה היה כמו קסם. היחסים עם אריאל וסופי הפכו להיות משפחתיים באמת. האהבה שלי ושל עמית היא שם דבר במשפחה - וכל, או לפחות הרוב המכריע של המתחים נעלמו".
אמרת שחצי אח זה פצע פתוח. למה את מתכוונת?
"כשלמישהו יש אח הוא צריך להרגיש אליו ואיתו את הנינוחות הזאת שאנחנו מרגישים רק בתוך הבית שלנו. זה כמו שאין חצי בית. אם אתה מרגיש עם אח שלך זרות או מאמץ זה פצע. זה כאב. זו תחושה של דקירה במקום שאמור ללטף".
אמרת שהרוב המכריע של המתחים נעלמו. איזה מתחים היו במערכת היחסים ביניכם?
"זה לא קל להיפרד. זה כואב מאד לפרק בית ומשפחה. ולמרות שמאד רצינו להישאר חברים ולמרות ששנינו שייכים לאותה מסגרת חברתית שמהווה משפחה אלטרנטיבית עדיין לא היה קל. אבל כשנולדו לאריאל וסופי הבנים, ליתר דיוק כשעמית, הבכור שלהם נולד - הכול השתנה. הדברים הסתדרו מאליהם. נולד ילד, שהוא לא הבן שלי אבל הוא אח של הילדים שלי והאהבה שיש לי אליו היא משהו שפשוט קיים שם. באופן טבעי. זה דומה אולי למה שהרגשתי כשהילדים של אחי נולדו. אני מניחה שזה דומה למה שמרגישים בסבתאות. הרבה אנשים אומרים לי שזה לא מובן מאליו ואני לא רוצה להתחסד, אני מבינה למה זה לא - אבל מבחינת מה שהרגשתי, מה שאני מרגישה בתוכי זה הכי מובן מאליו שיש. ואולי זו ההגדרה של משפחה בעצם: ילדים ומבוגרים, שיש או אין בניהם קשרי דם ושאוהבים מאד זה את זה. אם שני מבוגרים אוהבים ודואגים ועסוקים בגידול של אותו ילד - מה זה משנה מהי הגדרת הקשר בניהם?".
זה ממש מתחבר לדברים שהאמא אומרת בספר שמשפחה זה מה שאתה מרגיש.
"התמה של משפחה, מעסיקה אותי בכל היצירות שלי. 'אותה אהבה, כמעט' מספרת על קבוצה של חברים שמהווה משפחה אלטרנטיבית, כמו שחברים לפעמים מהווים בשבילינו. "פעם בחיים" הוא על שני אחים ואבא, ו'כמו לשבור אור' כאמור מנסה ממש לפרק את המושג הזה לגורמים. גם הרומן הבא שלי, יהיה קשור לנושא הזה. והקביעה 'משפחה זה מה שאתה מרגיש' - היא אולי הבסיס לכל. אני חושבת שמשפחה זה ענין של רגש, לא של שיוך פורמלי כזה או אחר".
המשאלה שלך כבר התגשמה
אמרת לי פעם שכל ספר שנולד מתערבב אצלך עם משהו גדול בחיים.
"את 'כמו לשבור אור' התחלתי לכתוב לפני עשר שנים, מעט אחרי ש'פעם בחיים' יצא ומעט אחרי שהתחלתי את פרק ב' שלי. הייתי נחושה לספר את האפשרות של יצירת משפחה שלמה בפרק ב'. מאד רציתי שכך יהיה, בפנטזיה שלי אני ובן הזוג וילדיו וילדיי היינו אמורים להיות "one big happy family" והספר שרציתי לכתוב, בשונה משאר הספרים שלי, היה ממש עם אג'נדה - שלא מומשה בסופו של דבר, לא בחיים ולא ברומן שהתגבש להיות ספר קשה ומכאיב.
"לעומת זאת, האפשרות להיות משפחה אחת גדולה עם אביהם של ילדיי ואשתו המקסימה אף פעם לא הייתה פנטזיה עבורי וגם לא אידיאולוגיה: היא פשוט התרחשה. גם 'כולם פה עכשיו' נולד בלי שהתכוונתי ואין לי ספק שבאותו זמן שנולד הוא ביקש להגיד לי משהו. הספרים שלי תמיד אומרים לי דברים, אבל הדברים שספרים אומרים לנו הם תמיד אמת כה צרופה שלא תמיד אנחנו יכולים להקשיב להם. אני חושבת שמה שספר הילדים החדש ביקש להגיד לי זה: שימי לב. המשאלה שלך כבר התגשמה, פשוט לא בדיוק במקום שבו דמיינת אותה".
הנושא של משפחה מורכבת נוכח כמו שאמרת בכל היצירות שלך, מה ההבדל בין כתיבה למבוגרים לבין כתיבה לילדים? איפה את מרגישה יותר בנוח?
"מבחינת התהליך אין הבדל בין הכתיבה לילדים ולמבוגרים, בתחושה שלי. שתיהן נובעות מבפנים ושתיהן מתרחשות בסוג של דיאלוג שמצד אחד הוא מיסטי וחסר שליטה ומצד שני הוא אנליטי ותבוני. ותמיד, כל ספר, החל מ'מיצי' הספר הראשון שכתבתי, עם רן כהן אהרונוב הנהדר, ועד 'כולם פה עכשיו' כולל הרומנים וקובצי הסיפורים, כרוך באיזה מסע פנימי שרק בדיעבד אני מבינה את המשמעות שלו.
"ההבדל היחיד שאני מוצאת בין הז'אנרים ושבגללו אני אוהבת יותר לכתוב ספרי ילדים מסיפורת הוא שאני תמיד מצחיקה את עצמי בכתיבה לילדים. אין ספר ילדים שכתבתי ולא התגלגלתי מצחוק במהלך כתיבתו, מבדיחות פרטיות בדרך כלל, אבל לפעמים גם הקוראים צוחקים".
בספרות ילדים מאד חשוב לי נושא דימוי הגוף ושילוב דמויות שישקפו את המגוון האנושי, ולא רק להיצמד לדמויות רזות, יפות ובהירות. מבחינתי את ראויה למחמאות על נראות הדמויות בספר שלך. האימהות לא רזות מידי, אפשר לומר שאפילו מלאות, הדמויות שונות זו מזו בגוון העור, במשקל, בלבוש. הסתכלתי בתמונה האחרונה שבה כל הדמויות מופיעות יחד, רואים שמדובר בדמויות אמתיות מהחיים ולא דוגמנים ודוגמניות. רואים את השוני ויחד עם זאת את האהבה הגדולה בין כולן. זו החלטה מודעת שלך עם המאיירת?
"העבודה עם מאייר בספר ילדים היא תמיד דיאלוג. כי בז'אנר הזה השלם גדול מסך החלקים שלו, כלומר האיור אינו נלווה לטקסט אלא הוא טקסט בעצמו. הוא חמישים אחוז של הספר לכן זה תמיד מורכב למצוא מאייר/ת. כי זה לא רק שצריך לפגוש מישהו מוכשר שיאהב ויבין את הטקסט, צריך שגם העבודה המשותפת תהיה מלאה בהקשבה והפריה הדדית. היה לי מזל אדיר לפגוש את דניאל פלג, שהיא בחורה צעירה ומאיירת רגישה וסופר מוכשרת. אני באמת מלאת התפעלות ממנה.
"העבודה על הדמויות הייתה מרגשת. בהתחלה דיברנו, כל אחת וגם נועה מנהיים שהיא עורכת הפרוזה שלי והיה לי הכבוד שתערוך גם את ספר הילדים הזה, זרקה את האסוציאציות שלה לדמויות ואיך היא מדמיינת אותן. היה לנו חשוב שהן תהיינה אמיתיות, מהחיים. שיהיו 'כמונו' במובן של ההיכרות. אנשים שאנחנו מכירים. שאנחנו יכולים להיות חברים שלנו. אנחנו במובן העמוק של הדבר. בנוסף, היה לנו חשוב שהמהות שהספר מדבר עליה של מרחב פתוח, מקבל ואפשרי לכולם תבוא לידי ביטוי גם במה שהדמויות משדרות מבחינות נוספות של מיגדר וצבע. רצינו להרגיש בבית בתוך הבית שלהם ואיתם".
מה הילדים שלך חשבו על הספר?
"הם אוהבים אותו מאד, אבל זה לא חוכמה כי הם באמת היו שותפים לכל תהליך הכתיבה, ממש מהגרסה הראשונה, וכולל כל העבודה על הסקיצות של דניאל. עברנו דירה עכשיו, והם הציעו שנעשה בבית החדש קיר שלם שנתלה בו את הסקיצות הראשונות שלו. אני עובדת על זה".
ואיזה תגובות קבלת מהסביבה? משהו מיוחד שנגע לליבך?
"בת של חברה, בת ארבע, סיפרה אותו לחברה שלה והסבירה לה שהתמונה לא מושלמת כי בני הדודים לא שם. זו תגובה שמרגשת אותי כי היא ממחישה שהילדה המתוקה הזו הבינה את הספר מבפנים. אבל התגובה הכי מרגשת היא של עמית, האח של הילדים שלי, שלו ולאחיו הספר מוקדש. הוא ילד מדהים וחכם שעולה לכתה ג' וכשהקראתי לו ולרועי אחיו את הספר הוא אמר: זה קצת הסיפור שלי הספר הזה, הוא מספר את החיים שלי בעצם".