פנדה על דף A4. את הציור הזה צייר מיכאל, הבן שלי, ביום ההכנה לכיתה אלף.
במסגרת המפגש ילדי הכיתה קיבלו דף צביעה עם צורות של סוכריות. הילדים צבעו את הסוכריות במידה כזו או אחרת של יציאה מהקווים. מיכאל, לעומתם, הפך את הדף וצייר את הפרצוף הנ"ל בצירוף שמו. "איזה סוכריות בראש שלכם?" הוא בטח חשב, "הדבר היחיד שנדבק לי פה לשיניים הוא הפחד". כשכולם תלו את הסוכריות הצבעוניות בכיתה, מיכאל לקח את הדף הביתה ואמר לי "אני רוצה שנשים לזה מסגרת. זה ציור של אמן".
מיכאל עולה לכיתה אל"ף בבית ספר לאמנויות. כלומר, לכיתה קטנה בבית ספר לאומנויות. כיתת תקשורת. כיתת חינוך מיוחד. מיכאל הוא ילד מיוחד. הוא מאובחן על הרצף. הוא על הספקטרום. הוא בתפקוד גבוה. יש לו הגנות אוטיסטיות ויש עוד הרבה מושגים שלמדתי רק כדי לא להגיד "אוטיסט". לא צריך להיות מבקר אמנות כדי לזהות בציור של מיכאל את האימה. ניתן לראות את השימוש בצבעים אדום ושחור, את מריחת הלבן שמעניקה גוון אפור לפנים. את העיוות המכוון של איברי הפנים: פה מלבני, שיניים חשופות, חלקן משוננות בצורה מעוותת, וכמובן העיניים הפעורות שנשפכות אל תוך כתמים שחורים - יתכן שהאומן שאב השראה מהשקיות מתחת לעיניה של אימו. אבל אימו היא לא העניין כרגע. למרות שהוא מעניינה.
צילום ביתי
לפני שנתיים וחצי, ישבנו רותם ואני בפגישת הסיכום לאחר האבחון. שלוש מאבחנולוגיות הביטו בנו בחיוך מכיל ודיברו על מיכאל כעל רשימה ארוכה של הפרעות. רציתי לומר להן "אתן דפוקות, אתן לא רואות שזה הילד הכי מגניב בארץ? לא קולטות את הכריזמה, את ההומור, את האור שבוקע ממנו? אתן עיוורות לגמרי או סתם רעות?!" אבל במקום זה נתתי להן בדיוק את מה שהן רצו לשמוע: "מבחינתי זה אותו הילד שאני מכירה, וממש לא משנה לי ההגדרה, העיקר לעזור לו". הן הביטו בי בהערכה על כך שקיצרתי את השיחה, ואני יצאתי משם עם השאיפה להאמין במה שאמרתי.
בחופשת הקיץ שלאחר האבחון, בלוקיישן הפסטורלי שלי, האי פארוס, הסימפטומים של מיכאל פשוט קפצו לנו מטופס האבחנה והפכו לכתוביות של החופשה. עדיין לא האמנתי לאבחנה, אבל כן התפתיתי לזרום איתה ואף למנף אותה. בסוף החופש מיכאל נכנס לגן תקשורת, ואנחנו קיבלנו הנחה בארנונה, מענק מביטוח לאומי ותג נכה לרכב. תאבחנו מה שתרצו, אני מפסיקה לחפש חנייה.
גן התקשורת, שהכיל אוטיסטים מכל קצוות הרצף, התברר בתור הדבר הטוב ביותר שילד, כל ילד, יכול לקבל במסגרת חוק חינוך חובה. מיכאל הפסיק לעסוק בהישרדות והתפנה ללמידה. אובחן כאוטיסט והתחיל לפרוח. השיבושים בשפה כמעט נעלמו, הוא למד ליצור קשר חברי, למד לדבר רגשות, ומילד שפחד לגעת בטוש הוא הפך לאמן. כשמיכאל יצא מיום ההכנה ונפנף לי ביצירה שלו, פחות ראיתי את האמן ויותר את האימה. היא הכתה בי פתאום. ידעתי שהוא מתרגש, ראיתי שהוא תפס את תפקיד הליצן, אבל לא ידעתי שהנפש שלו נראית כמו השד הזה. על פניו מיכאל נראה שמח. הוא רץ עולץ לשחק בגינה הסמוכה, אבל הפקיד בידי את הציור, כדי להבטיח שאני לא אקנה את האשליה, כמו לומר: "אמא, תמשיכי לשמור עלי, אני במצוקה".
ואני שמרתי, אבל ברגע שלא שמתי לב, הוא הוציא את המצוקה על ילדה מסכנה, שרק רצתה לשחק איתו. משום מה זה ישר מכניס אותו למגננה. הוא מרגיש שמתחרים בו, רוצים לקחת לו. קשה לו לעשות חברים. אז הוא שאל את הילדה בלגלוג למה יש לה משקפיים, היא ענתה לו שכדי לראות יותר טוב ואיימה עליו שהיא אריה, הוא אמר לה שבבוז שהיא חילזון והיא רצה משם בוכה לאמא שלה, סיפרה שהילד הזה העליב אותה. האמא הנבוכה של הילד המעליב הזה, דרשה ממנו שילך להתנצל, אבל היה נראה שהוא לא שם עליה, הוא רק וידא שהציור שבידיה לא מתקמט.
הוא הולך לחטוף כל כך הרבה כאפות מאנשים שלא יבינו אותו נכון, מהחיים האלה הגסים. אבל מבט נוסף בציור מזכיר לי שלמיכאל כבר יש כלים. הוא יודע להראות את הנפש שלו על דף במקום בו אין לו מילים
רציתי ללכת לאמא של המשקפופרית, שהביטה בי בתוכחה, לתקוע לה את הציור הזה בפנים ולומר לה "תראי את השד הזה! הוא מרגיש הכל דרך העור הילד שלי, ובעוצמות שלא את ולא אני מכירות, וכל סדרי העולם משתנים לו עכשיו והוא לא טוב בשינויים, אז אסור להעליב, נכון, אבל לא מדובר פה בחינוך רע, ואני לא גידלתי בריון. יש לו בעיות. הוא אוטיסט, בסדר? יש אבחנה. רוצה לראות את האבחנה? שאני אביא לך את התג נכה מהאוטו?! הוא אוטיסט, והוא מתנהג ככה כי הוא אוטיסט". במקום זה הלכתי להתנצל בשם מיכאל, התחנפתי לילדה שהיא באמת אריה, ורק זרקתי לאמא שהילד שלי הוא עולה פה לכיתה קטנה.
עוד לא קניתי מסגרת לציור, אז הוא מסתובב פה בבית, תוקע בי מבט מדי פעם. מבט שמזכיר לי שהפחד של מיכאל לא יכול להיכנס לקווים. גם לא הנפש העשירה והסוערת שלו, המחשבות המופשטות, הוא ילד של מחוץ לקווים. הפה שלי הופך מלבני כשאני מדמיינת איך הוא יכנס למסגרת, ובטח יתנגש בקווים, הם ילחצו לו בצדדים, הוא יגלוש מהם החוצה. ההפך מהמוחלט מאמא שלו, שמעולם לא יצאה מהקווים. והיכולת שלה לעזור לו היא גדולה, אבל מוגבלת. הוא הולך לחטוף כל כך הרבה כאפות מאנשים שלא יבינו אותו נכון, מהחיים האלה הגסים. אבל מבט נוסף בציור מזכיר לי שלמיכאל כבר יש כלים. הוא יודע להראות את הנפש שלו על דף במקום בו אין לו מילים. במובן הזה הוא באמת אומן. ובימים בהם תוהים למה אומנות נחוצה, אז הנה, למיכאל ולנו היא ערוץ תקשורת. תקשורת עצמאית, חופשיה ושקופה.
אני פונה לכל הכוחות העליונים באשר הם, ומתפללת שיספקו למיכאל את כל התנאים לחשוף לעולם את כל ספקטרום הצבעים המרהיב שלו, ויספקו לו גם חברים. לא אחד, חבורה. שכולם יראו שלצד ה"אוטיסט" אפשר לומר עליו במידה לא פחותה של ביטחון גם אומן ורקדן, וחתיך על, ושטותניק בלתי נדלה, ופילוסוף, ורעיונאי, וחבקן, וטוב , וסקרן, ובעליו של לב מפוצץ באהבה. ועכשיו גם תלמיד בכיתה אלף. אמן שיחזור מבית הספר עם ציור ובו כמה פרצופים בצבעים בהירים, שהשחור בעיניים יהפוך לסומק בלחיים והפה המלבני יתעגל לכדי חיוך ענק.