צילום: אדיראן פאצי
אוי אלוהים, שוב התמונות האלה של אנשים בלי בית. עומדים מול הריסות חייהם, חדרי ילדים שקרסו, שולחן אוכל שהפך לאבק. אנשים כמונו פורשים זרועותיהם, יושבים על ערמות של קרשים. אוי אלוהים איזה פחד. איך בכלל אפשר לדמיין חיים בלי בית? אנחנו שמתעסקים בבעיות הקטנות שלנו, במחר, בעוד חודש, ופתאום מולנו משפחות שמחפשות בתוך שברים אפורים משהו שאפשר לקחת. משהו שהיה שלהם, שהיה נקי ועכשיו הוא מכוסה אדמה.
מה הייתי לוקחת? אני מסתכלת מסביבי. אולי החיים מחוץ לישראל מעצימים את תחושת הארעיות, אבל אני זוכרת שגם כשחייתי בארץ הרעיון של אובדן הבית החריד אותי. אפשר לחיות בלי בית? אפשר לבנות בית מחדש? אדריאן פאצי, אמן אלבני שחי באיטליה מתעסק בדיוק בשאלה הזאת. בסדרת עבודות שנקראת Back home מבקש האמן ממשפחות של מהגרים לתאר את הבתים שעזבו, להראות לו תמונות ישנות של הבית, לחטט באלבומים. על יסוד התיאור פאצי יוצר ציור גדול של הבית ועל רקע הציור הוא מצלם את המשפחות שמגיעות לשם כך לסטודיו שלו. בני המשפחה מצולמים בתנוחות קלאסיות של צילומי או ציורי משפחות אצולה, הם לבושים במיטב בגדיהם כמו שהיו נוהגים פעם לקראת צילום חגיגי.
הניגוד צובט הלב בין הצילום והציור, בין מה שיש היום לבין מה שהיה, מחריף את האובדן ובה בעת מרגיע את הכאב. גם הכותרת של הסדרה מרמזת על התעתוע שקיים בכל נוסטלגיה: back home - האם הכוונה היא לחזרה הביתה? או אולי דווקא להבנה שפעם בעבר היה בית ואין עוד דרך חזרה? הציור מאפשר למשפחה להיאחז בזיכרון ולמרות שהוא מעורפל כדרכו של זיכרון, ולמרות שהוא רעוע, ולמרות שהוא הולך ומתרחק, הוא בכל זאת עוגן ואולי מהעוגן הזה אפשר להתחיל לבנות בית חדש. האם אפשר לבנות בית חדש?
העבודה הזאת והאחרות מהסדרה עוסקות אמנם במהגרים או בפליטים, אבל במובן עמוק יותר הן יכולות לדבר לכולנו, כי הן עוסקות בתנועה ממקום למקום, בניידות, בתחושה שהכל זמני. הן עוסקות בתחושה המוכרת לכולנו שהקביעות, זאת שמיוצגת באופן הכי ברור באמצעות הבית, שהקביעות הזאת, איננה יותר חלק מהחוויה של האדם בעידן הנוכחי. ומצד שני, תמיד יש צד שני, אולי העבודה הזאת מסמלת שאת מקומם של הרהיטים, של הגג הממשי, תפסו בני המשפחה? אולי המשפחה, ולא בהכרח המשפחה שאליה נולדנו, היא היא הבית האמיתי?