עבור קרן ברדוגו, מורה לתקשורת ואזרחות ומחנכת כיתה י' באולפנת "צביה" בהרצליה, בוקר יום חמישי היה סתם עוד בוקר סטנדרטי. אמנם סטנדרטי ביחס לשגרת הקורונה המוטרפת ושגרת הסגר בפרט, אבל סטנדרטי. אלא שכאשר היא פתחה את הזום במטרה להתחיל בשיעור תקשורת אותו הייתה אמורה להעביר, היא לא הבינה מה קורה.
"זה היה בוקר מטורף לחלוטין מבחינתי", מספרת ברדוגו, "הבית שלי היה הפוך, כולם היו על הרגליים, הילדות הקטנות שלי בכו, הגדולים רבו על המחשב והתינוקת הייתה עליי כשהיא יונקת. לא היה מקום לזוז ממבית מרוב בלאגן ותוך כדי זה ניסיתי להתחיל להעביר שיעור לבנות. כנראה שהבנות הרגישו את זה עליי. אולי הייתי טיפה עצבנית, חסרת סבלנות או מותשת ועייפה אחרי לילות לבנים של בדיקת מבחנים, הערכות וציונים לתעודות".
לאחר שהשיעור הסתיים, היום המשיך ובצהריים הייתה אמורה ברדוגו להיפגש עם הכיתה לשעת חינוך, אלא שבמקום לפגוש את הכיתה היא נתקלה בריבועים שחורים ומצלמות כבויות. "בדרך כלל הן נכנסות לאט לאט לזום ועם מצלמות פתוחות, בטח אלה שנכנסות בהתחלה. לרוב יש גם איזה סמולטוק כזה של תחילת שיעור. הפעם פשוט כל המצלמות היו מכובות ואני חיכיתי וחיכיתי. באיזשהו שלב אמרתי 'חאלס, בואו נתחיל את השיעור', רציתי להתקדם אבל זה המשיך".
לדבריה של ברדוגו, בשלב מסוים היא חשבה שמדובר במתיחה, לאור כל מיני מקרים שהיו בעבר, אבל היא לא התרגשה ודחקה בהם להפסיק עם זה. "אמרתי להן 'יאללה, זה לא מצחיק', ופתאום אני רואה לאט לאט מצלמות נדלקות, אבל במקום לראות פרצופים אני רואה ריבועים צבעוניים עם שלטי תודה חמודים".
"התלמידים בעצמם הם הגיבורים"
בשלב הזה ברדוגו מעידה על עצמה שעמדו לה דמעות בעיניים. "זה בא ברגע כל כך מדויק. אמרתי לעצמי שזה כל כך כיף שהן כאלה מקסימות ומדהימות ושמו לב למה שאני עוברת. הן אמרו 'המורה, רק רצינו להגיד לך תודה, ראינו שקשה לך'. חוץ ממה שאמרתי להן והוקלט בסרטון, כתבתי להן אחר כך גם הודעה ובה אמרתי להן שאין להן מושג כמה הן ריגשו אותי וכמה שדברים כאלה נותנים דלק לתקופה שלמה קדימה, זה באמת מרגש והן כל כך מקסימות. זה לא מובן מאליו שבני נוער, תלמידים ותלמידות, יודעים להוקיר תודה למי שמנסה ומשתדל", היא מספרת.
"אני חושבת שהפרגון הגדול על המחווה הזו צריך להיות להן", היא מוסיפה, "לא מספיק שהן באמת בתוך כל הכאוס הזה והתקופה המשוגעת הזאת, הן עדיין מצליחות לחשוב על האחר ולפרגן. מבחינתי התלמידים בעצמם הם גיבורים. לראות איך הם מצליחים בתוך כל הבלאגן והלמידה המורכבת דרך הזום - ללמוד, להצליח, להתקדם ולשמור על איזושהי שגרה בה הם פוגשים אותנו, המורים, בזום. זה לא קל, מגיע להם שאפו גדול".
הרעיון לאחרונה הפך להיות ויראלי ואף הופץ בטיקטוק, כאשר המקור, ככל הנראה, הוא של אולפנת צביה במעלה אדומים.
"אני מחליפה טיטול לתינוק תוך כדי שיעור"
באותה הזדמנות, ברדוגו גם מתארת על חווית ההוראה והחינוך בשגרה לא שגרתית כמו שאנו חווים בשנה האחרונה. "אני יודעת שזה לא פוליטיקלי קורקט להתבכיין, ולפעמים גם לא אוהבים לשמוע את המורים מתלוננים כי יש תפיסה שיש להם מלא חופשות והטבות, אבל הסגר הארוך מנשוא הזה והלימודים הבלתי נגמרים בזום - רחוק מהתלמידים, הם מאתגרים פי כמה וזה באמת קשה", היא מספרת, "לדעתי רב המורים בישראל נמצאים במקצוע הזה כי הם אוהבים אותו ורואים בו שליחות, ועם כל זאת - כל יום מחדש לבוא, להתלבש, להתאפר, להתארגן, לפתוח את המצלמה ולהכניס קצת חיות והרבה שיח, אוורור רגשות ואווירה טובה בין שיעורי מתמטיקה משמימים לבין שיעורי לשון מאתגרים או כל מקצוע אחר – זה לא פשוט. התפקיד שלנו כמחנכים ומחנכות הוא להיות שם בשביל התלמידים כדי להקל, לעזור ולסייע להם לעבור ולצלוח את התקופה הזאת".
"בדיוק בגלל זה המחוות הקטנות האלו, שהן בעצם גדולות, נותנות הרבה כוח", היא מוסיפה ומשתפת איך גם ביום המורה, התלמידות בבית הספר שלהם התארגנו עם קליפ תודה לכל הצוות, "זה מילא אותנו ונתן המון כוח, לקבל את החיזוק הזה מההנהלה, מהתלמידים ומההורים שמפרגנים".
עוד מתייחסת ברדוגו לדיון החם בנוגע לאפקטיביות הלמידה בזום. "אני יודעת שלפעמים מצטייר שאין ללמידה בזום משמעות ושאולי עדיף לשבות ולהשלים את השעות אחר כך. גם לי לפעמים יש צד שאומר שאם אני צריכה להחליף טיטול תוך כדי שיעור לצד המחשב כדי שלא יראו, או לשים את הזום על מיוט כדי לצעוק על אחד הילדים", היא מתארת, "אבל כשאני רואה את החיוכים, התודות וההודעות ומסיימת את היום בתחושה שעשיתי משהו והצלחתי להרים את הראש מעל המים, זה מחיה אותי ואת הסביבה ועוזר להשאיר אותנו שפויים ולמלא את הימים הלא קלים האלה, עם כל מה שקורה מסביב, בקצת ערכים, דיבור ולמידה לחיים. השנים רצות והחודשים מתקדמים, אז אי אפשר להעביר אותם רק בחופש".
"אני יודעת שיש על הלמידה בזום הרבה ביקורת", ממשיכה ברדוגו, "אני גם שומעת מהסביבה הקרובה שלי קולות שקוראים לבטל את זה ויודעת גם שאצל קטנים זה אפילו עוד יותר מורכב, אבל עבור התיכוניסטים זה ממש חשוב. הם מאוד אבודים ומגיעים למקומות פחות נעימים. הם רק רוצים כבר לחזור לחברה, משוועים לשיח ולאינטראקציה וכאן המקום שלנו לעזור. בדיוק בגלל זה אני לא משתדלת לא לוותר על שגרת השיעורים, לא משנה מה קורה בבית וזה כיף ומרגש לראות שהן גם רואות ומעריכות את זה".
"חשבתי על זה שאני ממש מתרגשת מהיוזמה והביצוע המשותף של 28 בנות יחד, שמתארגנות ומתכננות לעשות משהו טוב למישהו שהן מעריכות. זה לא ברור מאליו. אולי הן לא יבינו ממה אני מתלהבת, אבל במציאות של השנה הזו, כשהן בקושי נפגשות האחת עם השנייה ובקושי מכירות אחת את השנייה, להתאגד יחד ולעשות טוב זה מהמם בעיני. והלוואי שתמיד ייקחו את הכוח העצום שבידיים שלהן ויעשו טוב!", היא מסכמת.