כשלביתי הבכורה מלאו כמה חודשים התחלתי להקריא לה ספרים. הספר "בייגלה" היה אחד הראשונים. זכרתי עד כמה אהבתי את הסיפור בעצמי בילדותי, סיפורו של הגור החמוד שנולד וגדל להיות כלב התחש הארוך שכולם אהבו.

בשמחה התחלתי להקריא את הסיפור, אבל לאט לאט עם התקדמות העלילה - השמחה התחלפה לה בתחושת חוסר נוחות רבה: בייגלה הגור גדל והתאהב בזהובה, כלבת התחש הקטנה שגרה מעבר לרחוב. בייגלה רצה להתחתן איתה ואמר לה זאת, אך היא סירבה ואמרה שהיא "לא אוהבת כלבים ארוכים". פעם אחר פעם הוא מנסה, פעם אחר פעם היא עונה לו- "לא". חרף סירוביה החוזרים והנשנים, הוא מחליט לעקוב אחריה לכל מקום, ואז "מתמזל מזלו": זהובה נופלת לתוך בור, בייגלה מציל אותה, היא מתאהבת בו עד כלות, ומייד מגיעה חתונה ועמה נביחות באושר ועושר...עד עצם היום הזה".

רגע רגע. אני עוצרת אחרי שלב החתונה ומנסה להבין אם זה היה הסיפור שכל כך התגעגעתי אליו?! יכול להיות שאני מיוזמתי מקריאה לבת שלי סיפור על... סטוקר?! אני מחנכת את הבנות שלי לרצון משותף בכל שיח או התרועעות עם חברה או חבר, והנה אני מקריאה סיפור שאין בו בכלל רצון משותף ואפילו לא הסכמה.

הכל מתחיל בבטן 

בייגלה הוא רק דוגמה אחת למגוון המסרים שאנחנו ההורים, שלא מדעת ובלי להתכוון, מעבירות ומעבירים לילדות ולילדים שלנו. זה לא מתחיל כשהן והם בבית הספר ואפילו לא בגן. זה מתחיל עוד לפני הלידה: כשהיא בועטת בבטן - ה"פירואטים של הרקדנית" זוכים לתרועות שמחה מכל המשפחה. כשהוא בועט בבטן - תהיה התלהבות אדירה "מ"השחקן האגדי" העתידי - "מסי הישראלי".

במזל טוב היא נולדה ובקבוצה המשפחתית נשלח הודעה: "תכירו את היפה שהצטרפה למשפחה", "הנסיכה המהממת שלנו". ליד התמונה שלו נכתוב: "הילד גאון. ראינו את זה בשנייה שנולד, והשרירים? גבר גבר יש לנו פה בבית! מלך!". כשהיא תבכה, אפילו לפני שתדע לדבר מייד נשאל אותה: "מה קרה מתוקה? למה את עצובה? את פוחדת ממשהו? חוששת?". כשהוא יבכה נברר "על מה אתה כועס חמוד?", ולא נתבלבל מהעובדה שהוא עדיין עם חיתול ובקבוק ונזכיר בקול נחוש: "אתה גבר- גבר, תהיה גיבור וחזק, גברים לא בוכים"

יום המשפחה הוא הזדמנות טובה לעצור ולזכור שאנחנו ההורים, והמבוגרות והמבוגרים במשפחה, נולדנו כולנו לתוך חברה שיש בה תבניות מגדריות. תבניות שהשפיעו על המוח שלנו כשהיינו ילדות וילדים ומשפיעות עלינו גם היום כהורים. תבניות שגורמות לנו לא פעם להתנהג בדרך שונה ממה שרצינו באמת. ולעיתים הופכות לחלוטין את המסר. כן לפעמים ה"איך"- ההתנהגות שלנו, ממש הופכת את המסר אליו התכוונו- ה"מה".

הלביאה שאהבה תות?

מה הכי חשוב לכם בהורות שלכם? אני שואלת את הורים בהרצאות מנהיגותה. הנה חלק מהתשובות שאני מקבלת: "שהיא תהיה מאושרת", "שהוא תמיד יוכל לבחור", "שהיא תוכל ללכת אחרי הלב, שתדע להנהיג", "שהוא ידע להוביל אבל גם לשתף פעולה, להיות חבר טוב לשתף ולהביע רגשות","שיהיה לה ביטחון עצמי גבוה, בנפש ובגוף", "שיהיה לו דימוי עצמי גבוה ומאפשר".

נדמה לנו שהערכים שלנו עוברים אל הילדות והילדים שלנו דרך ההתנהגות וחיי היום-יום במשפחה, אבל לעיתים חוסר מודעות מגדרית שלנו ממש יוצרת את האפקט ההפוך.בלי שנשים לב נלחש לבן שלנו "תן נשיקה לסבתא וסבא", גם כשהוא ממש לא רוצה ונעביר עוד מסר שמחזק את "בייגלה" על חוסר הרלבנטיות של רצון משותף.

בלי שנשים לב נאמר לבת שלנו "תיזהרי", כשהיא מטפסת על מתקן בגן השעשועים הרבה לפני שנזהיר את אחיה. וכך היא תפסיד פיתוח שרירים פיזיים וגם פיתוח שרירי אומץ. ערב אחר ערב נקריא לילדות ולילדים שלנו את "האריה שאהב תות" ו"אין אריות כאלו" ו"אריה הספרייה" ו"אריה גיבור ועכבר בן חור" ו"האריה הרעמתן" וזה יראה לנו טבעי אבל לא נעצור לרגע לשאול את עצמינו: כמה ספרים יצא לנו להקריא לאחרונה שהגיבורה שלהם (לא האמא של, לא הבת של לא בת הזוג של) היא הלביאה?.

כמעט בכל חג ומועד ילמדו על מנהיגים: יהודה המכבי - בחנוכה, אליעזר בן יהודה - ביום השפה העברית, משה בתיבה - בפסח, והרמטכ"ל, ראש הממשלה, דוד בן גוריון והרצל -ביום העצמאות. הלמידה הזו מצמצמת את הסיכוי שהילדה שלך תראה את עצמה כמנהיגה?

בעולם הספרות, כמו בעולמות אחרים, הוצאות הספרים מקפידות על עריכה לשונית ועל עריכת תוכן ורבות מהן שוכחות או לא יודעות לשים את האצבע על תכנים מפלים שעוברים אל הילדות והילדים שלנו. הבעיה גדלה כשגם לנו ההורים אין את המודעות הזאת. אותם מסרים ממש יעברו אל הילדות והילדים גם בגן ובבית הספר כשברבים ממוסדות החינוך הילדות והילדים כמעט בכל חג ומועד ילמדו על מנהיגים: יהודה המכבי - בחנוכה, אליעזר בן יהודה - ביום השפה העברית, משה בתיבה - בפסח, והרמטכ"ל, ראש הממשלה, דוד בן גוריון והרצל -ביום העצמאות. הלמידה הזו מצמצמת את הסיכוי שהילדה שלך תראה את עצמה כמנהיגה. מריאן רייט אדלמן אמרה כבר מזמן: "אי אפשר להיות - מה שאי אפשר לראות".

הלביאה שאהבה תות?

החדשות הטובות הן שלנו כהורים יש מגוון דרכים לשנות: דרך השפה, המשחקים, הספרות, דרך שיח אחר עם הבנות ועם הבנים החל מרגע הלידה ממש. והשלב הראשון הוא מודעות. להתחיל לחשוב ולזהות את המקומות הרבים שבהם תבניות מגדריות משפיעות עלינו ודרכינו על הילדות והילדים שלנו.

בהמשך יש הרבה מאוד כלים שאפשר לעשות בהם שימוש, כמו למידה של מדד מנהיגותה לספרות שווה שיאפשר לנו לזהות מסרים מגדריים בספרות ולבחור את הספרים בתוך בחירה מושכלת מבוססת על ידע. מודעות גם מאפשרת לנו  לאמץ  פרקטיקות פשוטות ויומיומיות שיש בהן כדי לקדם תפיסות גמישות יותר ומאפשרות. לדוגמה, אם נבין שעם בנים יש הרבה פחות שיח ריגשי ו"שיום" רגשות (הכרות עם מילים המייצגות רגשות קשים כמו "פחד" חשש") נוכל לדבר איתם מגיל קטן על רגשות. להביע מגוון רגשי שלנו במודלינג אישי ולעודד אותם בעצמם להביע מגוון רגשי שלהם.



יום המשפחה הוא הזדמנות טובה עבורנו לברר עד כמה החינוך בפועל שלנו מגשים את המטרות בהורות שלנו. ולהתחיל בעבודה של העלאת מודעות צעד אחר צעד לשנות. שינויים קטנים בהוויה ההורים יוצרים אדוות גדולות בהווה ואדוות עצומות בעתיד. ביום המשפחה חשוב שנזכור שכהורים יש לנו דרך לשנות ולהפוך את הילדות של ילדוּת והילדים שלנו לילדוּת שווה ואת חברת העתיד לחברה שווה יותר.

טל ברייר בן מוחה, מייסדת מנהיגותה - הורות מודעת מגדר חינוך מודע מגדר, סופרת ומרצה שהרצאתה נבחרה ל TED העולמי. כתבה את ספרי הילדות והילדים "לביאת" ו"כדוריקוד" ואת הספר החדש להורים "ילדוּת שווה- הורות מודעת מגדר"