כשנולדתי, ההורים שלי כבר נחשבו להורים "מבוגרים". הם מעולם לא תכננו להביא אותי לעולם כל כך מאוחר: הם היו בני 37 ו-38, נשואים 12 שנה, ובגלל בעיות פוריות בלתי מוסברות מצאו את עצמם בלי ילדים בזמן שכולם מסביבם נכנסו להריון והפכו מזוגות למשפחות.
אחרי שהם ניסו את כל טיפולי הפוריות האפשריים באותה תקופה ללא הצלחה, ההורים שלי התחילו תהליך אימוץ, אבל זמן קצר אחרי זה, אמא שלי גילתה שהיא בהריון. היא נכנסה לשמירת הריון, ובסוכנות האימוץ הקפיאו את תהליך החיפושים, כדי שההורים שלי יוכלו להתרכז בנס שלהם: אני.
לאורך כל החיים שלי, אמא שלי תמיד התבדחה על זה שיכלו להיות לי אח או אחות בגילי אם אותה סוכנות אימוץ לא הייתה מתנהלת בצורה כל כך מיושנת. בתור ילדה מעולם לא הרגשתי שאני זקוקה לזה, אבל עכשיו, בתור מבוגרת, הלוואי והיו לי אחים.
הייתה לי ילדות מדהימה
הרבה פעמים שואלים ילדים יחידים אם הם היו בודדים או השתעממו כשהם היו קטנים. האמת היא שאצלי זה ממש לא היה ככה. כמו בת מזל תאומים אמיתית, אני מוצאת חברים בקלות בכל מקום, אז הלו"ז שלי מאז ומעולם היה תמיד מלא בבילויים עם חברים. עד היום, החברים האלו הם כמו המשפחה שלי.
עברנו לא מעט ממקום למקום בגלל העבודה של אבא שלי, מה שאומר שגם יצא לנו לטייל בכל העולם ולהכיר תרבויות חדשות. אני יודעת שאם ההורים שלי היו מביאים עוד ילדים, זה לא היה יכול לקרות, בגלל לוחות הזמנים השונים בבתי הספר, העלויות הגבוהות וכל הלוגיסטיקה של משפחה גדולה. תמיד הרשו לי להביא איתי חברה כשנסענו לחופשות בקיץ, אז להורים שלי היה זמן לעצמם בזמן שלי היה עם מי לשחק.
לא מזמן אמא שלי שאלה אותי אם אי פעם רציתי עוד אחים, ואמרתי לה שלא. היא אמרה שהורדתי לה אבן ענקית מהלב. לא היה לי אומץ לספר לה את כל זה.
ההורים שלי תמיד היו מעורבים מאוד בחיים שלי. אני זוכרת לפרטי פרטים איך אמא שלי עלתה איתי על אבובים במקסיקו כי הייתי צריכה עוד מישהו שיעלה איתי. היא לא באמת רצתה לעשות את זה, אבל היא גם לא רצתה למנוע ממני את הכיף הזה. היא איבדה שם את החלק העליון של הביקיני שלה, ועשורים אחר כך, אנחנו עדיין צוחקות על זה.
בתור מבוגרת, כל כך הייתי רוצה מישהו שיעזור לי
גם היום אני קרובה מאוד להורים שלי. אנחנו מדברים בטלפון כמעט כל יום, ומתכתבים בהודעות מסביב לשעון. אני לא מחשיבה אותם בתור החברים הכי טובים שלי, אבל יש לנו מערכת יחסים יותר פתוחה מזאת שיש לרוב החברים שלי עם ההורים שלהם. אני גם גרה בצד השני של העולם, ומכיוון שאנחנו לא מתראים לעיתים קרובות כמו שהיינו רוצים, אנחנו מתקשרים בתדירות גבוהה כדי לפצות על זה.
לא מזמן אמא שלי סיפרה לי שאבא שלי איבד שלושה מהחברים שלו בשבוע אחד, וכמה הוא עצוב. פרץ של רגשות הציף אותי: מצד אחד רציתי לחבק את אבא שלי, ומצד שני נתקפתי באימה מהמחשבה על מה שמצפה לי.
למרות שלא הפריע לי להיות בת יחידה בתור ילדה, עכשיו, כשאני מבוגרת, אני מלאה בפחד מהעובדה שאני אצטרך לטפל בהורים שלי לבד. ולמרות שהמשמעות של יותר אחים היא לא תמיד יותר עזרה עם ההורים המזדקנים - הרי ראיתי בעצמי איך הדודים והדודות שלי לא טיפלו בסבים שלי - אין לי אפילו מישהו לדבר איתו על זה. בעלי תומך בי בצורה בלתי רגילה, אבל יש לו את אבא שלו לטפל בו בעצמו, אז אני מרגישה אשמה להעמיס עליו אפילו יותר כשאני יודעת שהוא כבר מתמודד עם כל כך הרבה.
אני מרגישה גם אשמה עצומה על זה שעזבתי לארץ אחרת כדי להגשים את קריירת החלומות שלי. אם משהו יקרה להורים שלי, אני נמצאת במרחק 15 שעות טיסה. אני כל הזמן נעה בין הרצון שלי לחיים משלי, לבין הרצון שלי להיות שם בשבילם עכשיו כשהם הולכים ונהיים יותר ויותר מבוגרים וזקוקים לעזרה.
לא מזמן אמא שלי שאלה אותי אם אי פעם רציתי עוד אחים, ואמרתי לה שלא. היא אמרה שהורדתי לה אבן ענקית מהלב. לא היה לי אומץ לספר לה את כל זה.