"מאז שאני זוכר את עצמי תמיד חששתי מהרגע שבו אקבל צו גיוס", מספר יהונתן (השם המלא שמור במערכת), תלמיד י"א באחד מבתי הספר ממושב בצפון הארץ. הוא מספר על הקושי הרב שמנע ממנו לדבר על התחושות המלוות אותו. "גדלתי בסביבה שבה אין יותר מידי שאלות: לכל הבנים ברור שהם מתגייסים לקרבי, ולא סתם קרבי – ליחידות המובחרות ביותר. לא קל להיות שונה בנוף. זה לא חלילה שיש לי משהו נגד שירות קרבי. אני אוהב את המדינה ומוריד את הכובע בפני החיילים שמסכנים את חייהם. באותה נשימה, לפעמים אני מרגיש שזה פשוט גדול עליי".

"חשש מפני גיוס מאפיין רבים וטובים מבני הנוער", טוען נדב הריס, פסיכולוג קליני. לדבריו, התופעה לעיתים מתרחשת בשלב מוקדם יחסית, ועלולה להופיע גם בקרב צעירים בתחילת גיל ההתבגרות ואפילו אצל ילדים. "בסביבות גיל 6 ילדים מתחילים להבין את משמעות המוות. אפשר לקרא לזה שלב ההתפכחות. בין היתר, הוא עשוי להתבטא בפחד מפני גיוס עתידי. בדרך כלל התחושות האלה מופיעות על רקע טריגר מסוים: יום הזיכרון שבמהלכו הילד נחשף לתכנים קשים, אירוע בטחוני ולעיתים אפילו משחק מחשב לוחמני".

הריס מסביר שככל שמתקרבים למועד הגיוס, מפלס החרדה צפוי לעלות והוא מופיע בעצמות שונות ובגוונים שונים בהתאם לסיטואציה האישית. "אני נתקל בתיכוניסטים רבים שמיועדים לשרות קרבי ונמצאים מתאימים לכך, אך חשים שזה לא בשבילם. אצל אחרים, הפחד נובע דווקא מהדברים הקטנים והלא מוכרים. למשל, יש כאלה שמעולם לא נסעו באוטובוס ולא נאלצו להסתדר בלי הנייד מעבר לכמה שעות".

כמה מבני הנוער מדברים בפתיחות על הפחדים והחששות שמלווים אותם?
"לעיתים קרובות, נערים בתיכון מושפעים מדפוסים מאצ'ואיסטיים, ולא תמיד קל להם להביע חששות. הם לא רוצים להיתפס כ'פחדנים', בעיקר בחברה שמקדשת את השירות הקרבי. עם זאת, נראה כי בהשוואה לעבר, כיום ישנם רבים שמרגישים לגיטימציה לבטא פחדים והתלבטויות, ואפילו את אי הנכונות להתגייס ליחידות מובחרות".

מה עוזר להם להתמודד עם הפחד בסופו של דבר?
"קודם כל, לא כולם בוחרים להתמודד. יש כאלה שמוותרים מראש על השירות הקרבי ויש כאלה שמתגייסים למרות הפחד. חשוב לציין ששתי הדרכים לגיטימיות. באופן כללי, אפשר לומר שפעמים רבות, אנשים מתמודדים עם מצבים מפחידים באמצעות מנגנונים של רציונליזציה והכחשה. משפטים כמו: 'לי זה לא יקרה', 'הסיכוי להיפגע במקום אחר אינו נמוך יותר ואף גבוה יותר', הם תוצר לוואי טיפוסי של המנגנונים האלה, וגם מתבגרים לפני גיוס עושים בהם שימוש. כמובן שגם גורמים שונים עשויים לסייע ולתמוך בבני נוער במצב כזה: בני משפחה, מורים, יועצים, אנשי מקצוע ואפילו גורמים במהלך השירות, כמו מפקדים ישירים וגורמי התמיכה הצבאיים".

"הצבא מוכן לכל תרחיש"

נשאלת השאלה האם הצבא ערוך להתמודד עם סיטואציות כאלה? הריס מרגיע: "מהיכרותי עם המערכת הצבאית, מערך ההסברה המופעל כיום טוב יחסית לשנים קודמות. בזכות הרשתות החברתיות והמידע הנגיש באינטרנט רוב המתגייסים יכולים להיחשף לתכנים הרלוונטיים עבורם, מה בהחלט מסייע, בעיקר למי שמתמודד עם חשש מפני הלא מוכר. מעבר לכך, גם המיונים נעשו קפדניים יותר, וכך גם איתור המועמדים לתפקידים קרביים. היום לא ממהרים לגייס לקרבי את מי שלא נראה מתאים לתפקיד, ובדרך כלל הצבא מאפשר לבחור במסלולים 'רכים' יותר.

לדברי הריס, בנוסף, גם בתי הספר מבינים שמוטלת עליהם משימת הכנת הנוער לקראת הגיוס. המנהלים והמורים מקיימים שיחות עם הורים ודיאלוגים עם מפקדים.

מה לגבי בנות?
"הסיפור אצל בנות בדרך כלל יותר פשוט, בעיקר בגלל העובדה שיש להן זכות בחירה. מי שמחליטה להתגייס לקרבי נדרשת לעבור שיחה עם קב"ן שמטרתה לוודא שהיא אכן שלמה עם ההחלטה. מעבר לכך, מהכרות עם שמיניסטיות המועמדות לשרות לקרבי, באופן כללי, אפשר לומר שהן תופסות את שירותן כפחות מסוכן, מה שמאפשר להן להפעיל את הרציונליזציות שהוזכרו".

כיצד הורים יכולים להתגייס למען המתגייסים ולהקל עליהם?
"קצרה היריעה מלתאר את חשיבות המעורבות ההורית. כדאי ורצוי מאוד לעודד את בני הנוער לדבר על החששות שלהם בצורה ישירה. כמו כן, מומלץ להתעניין גם בהיבטים נוספים, לדבר עם בני הנוער על התפקידים שבהם היו מעוניינים לשרת ולנסות להבין מדוע דווקא הם, להתעניין במאפייני השירות, בתהליכי המיון, בתנאי השירות ועוד. כל המרבה הרי זה משובח. חשוב לזכור שהשירות הצבאי טומן בחובו קשיים רבים. לעיתים קרובות ה'קול ההורי' הוא כלי יעיל ומשמעותי ביותר עבור בני הנוער".