עדי קרני, בת 41.5 מכפר ורבורג אמא לגאיה בת 8.5 ושגב בן 6.5
"אנחנו גרים ב9 השנים האחרונות במועצה אזורית באר טוביה, ובשנים האחרונות בכפר ורבורג. המציאות של הבומים וההזעקות לא חדשה לנו לצערנו. אנחנו למודי מלחמות ומבצעים והרבה בומים ביומיום שאפילו לא מדווחים עליהם".
"שעה אחרי האזעקה, כבר קיבלנו הודעה על ביטול הלימודים, והילדים לקחו את זה בבאסה (יחסית), אבל היממה האחרונה, כשהבומים של עזה, אשקלון, המרכז ואפילו ירושלים נשמעים אצלנו ממש חזק, הילדים לראשונה פוחדים, והלילה אפילו ישנו באותו חדר. הם מיומנים ויודעים טוב מידי מה צריך לעשות גם אם זה רק לשכב על הרצפה בפרוזדור הקטן, כי אין לנו ממ״ד".
"אצלנו מותר לפחד כי 'גם הגדולים פוחדים'. אבל לצד הפחד משתדלים להצחיק ולשמח ובעיקר לנשום ברוגע עד שהמטח נגמר".
שמרית פלדמר עמר בת 42 ממושב מבקיעים. אימא לרז בת שנתיים וחצי ונועם בן 10 חודשים
"כאמא לשני ילדים קטנים הימים האחרונים הם קשים ומאתגרים במיוחד. אתה חייב לשדר לילדים חוסן רוגע ושליטה, שבתוך עצמך בא לך לזעוק לשמיים. אתה עסוק כל הזמן בחישובים איפה, מתי, ואיך להגן עליהם במקרה של אזעקה. הלילות הם קשים במיוחד כי הם כוללים הרבה בהלה ובכי, ושוב אתה מוצא את עצמך חסר אונים מול אירוע שאין לך עליו שליטה".
"העברנו את התינוק הקטן שלנו בן ה-10 חודשים ממיטת הלול שלו ללול מתקפל כדי שישן בממ"ד. מין הסתם זאת לא הסביבה שהוא רגיל אליה והתנהג בהתאם. אתמול כשהחל המטח של 3 בבוקר הוא התעורר בצרחות והעיר את אחותו בת השנתיים שהצטרפה לקונצרט".
"אתה רוצה להרגיע אותם ולא יכול. נועם בכה עד שהקיא וזאת תחושה של חוסר אונים נוראי. רז שואלת המון שאלות, היא אומרת שהרעש לא נעים לה . אנחנו מנסים לייפות את המציאות ולהיות מאוד יצירתיים בתשובות. שהבומים זה זיקוקים של ארץ ישראל מיום העצמאות ושהאפר של השריפות שמסביב לבית זה קונפטי של מסיבות, ושאמא ואבא שומרים עליהם ומגרשים את הרעים".
מירית עמוסי בת 39 מאשקלון. אמא ל-4 בנים בני 13,11,6,4
"כל אמא מהדרום יודעת פחד מהו. כשהשמיים רועמים והבית רועד- הילדים מתכנסים בתוך עצמם. הפחד מהלא נודע, מהנורא מכל, פחד שמשתק אותך לגמרי, מביא אותך למצבי קיצון שמשבשת כל חלקה טובה, בגוף ובנפש".
"ובתוך כל זה , צריך לשדר לילדים שליטה ורוגע כדי שלא נאבד את העשתונות. הבית רועד, אנחנו רצים לממ''ד, ילד בוכה, ילד נופל, אנחנו מנסים לשמור על קור רוח ,יש לנו רק 30 שניות והלב על 200 ,תיכף יוצא מהמקום. אנחנו מנסים לצחוק לעשות שמח כדי לטשטש את הרעש אבל שום דבר לא יכול להשקיט את הפחד".
"בוא נשחק בכאילו ,זה משחק ממש מגניב. יש בו חוקים אבל אין לו לוח זמנים , זה יכול לקרות בכל רגע ואנחנו צריכים להיות מוכנים. יש לנו צפצפה רצינית ולא סתם פעמון קטן וכשהיא משמיעה את קולה תזכור, אנחנו עוזבים הכל ורצים בשמחה. בוא נשחק בכאילו, כי זה משחק ממש מגניב אתה מתחבא ואני אחריך. אנחנו מנצחים תמיד. בוא נשחק בכאילו זה משחק ממש מגניב, נצטופף יחד בחדר הקטן , שמנו פה בלון , דפים וצבעים שיהיה גם נחמד וגם נעים. בוא נשחק בכאילו זה משחק ממש מגניב העיקר שלא תבין ולא תדע שזהו משחק על החיים".
לילך אבן צור מקיבוץ נירים, בת 47 . אימא לשלושה בני 20, 17, 14
"אני לילך אמא לשלושה ילדים מקיבוץ נירים שבחוטף עזה . כן כן, אני לא עוטפת את עזה, אני חוטפת ממנה. קצת אחרי שביתי הבכורה נולדה התחילו הקאסמים, ומאז זה לא נפסק. לצערי עד שלא יהיה הסדר מדיני לא יהיה לנו ולא לתושבי המרכז שקט. אנחנו נמשיך לסבול מטפטופים של מתכת שבהדרגה יתגברו לגשם שיעבור צפונה למרכז ולאזור השרון".
"כמו ששרים אצלנו - עד הסבב הבא. בכל סבב כזה אני שומרת על אופטימיות ורוגע , בכדי לא להלחיץ ולהכניס את הילדים לחרדות. אבל כל הזמן היד על הדופק - מה מתאים להם ומה לא, מה יעזור ומה לא – לפנות או להישאר בבית? ואחרי שהכל מסתיים- אם יש צורך יוצרים קשר עם חוסן. ואם אפשר טיפ להורים במרכז, תישארו עסוקים, ותשמרו על שגרה ומינון של חדשות - מעודכנים אבל לא נלחצים.
מעיין קארו בת 32 מאשדוד, אמא למיקה בת 4 ורוני בת שנה
"התחושות קשות נורא, הרגשה של לחץ, טירוף וחוסר אונים. אנחנו גרים בבניין בן 50 שנה, כמובן שאין בו ממ״ד, האזעקה מתחילה, שניה אחת את קופאת במקום ומנסה לקלוט את הסיטואציה, ואז את מקבלת כאפה של ״חזרה למציאות״ ומתעשתת. את לא יודעת למי לדאוג קודם, את מי להרים קודם וכמובן להספיק לקשור גם את הכלבה שחלילה לא תישאר בבית וכל זה תוך 30 שניות, זה מטורף".
"אנחנו יושבים במדרגות כל אחד עם המשפחה הגרעינית שלו, הגדולה שלי (4) בפאניקה נוראית, ממש מבועתת, מנסים להרגיע אותה ותוך כדי להתייחס לקטנה. חלק מתפללים, חלק בוכים, וחלק מנסים להעלות את המורל של הדיירים. רוני הקטנה שלי חוגגת היום שנה, לא ככה חשבנו לחגוג לה את היום הולדת הראשון בחייה".
אפרת אלבכר בת 42 מראשון לציון, אמא לשהם בת 10
"בשעה שמונה בערב התחלתי להרגיש מן דריכות אישית כזו. החלטתי להכניס את הילדה למקלחת זריזה והתקלחתי בעצמי (בצבא לא התקלחתי כל כך מהר). עם המגבת על הראש וחלוק בית זה תפס אותנו. אני תופסת את הילדה ואת הבעל ורצה לחדר המדרגות".
"אזעקה ראשונה, שניה, שלישית ורביעית ברצף, הבומים מחרישים את האוזניים, הילדה לידי ואני מחבקת אותה ומרגיעה אותה במילים אופטימיות, ואומרת לה שזה תיכף נגמר והכל בסדר, אבל מבפנים הבטן נקרעת. האזעקות בלילה היו הקשות ביותר. החרדה, הפחד, הרעש, ההתעוררות החוזרות. לפעמים פשוט לא הספקנו להירגע וכבר עוד אזעקה".
"במקור אני מאשדוד. אחרי שנה של טילים החלטתי להתרחק ולעבור לראשון לציון, והם באו אחרי. במבצעים הקודמים יכולתי לספור את מספר האזעקות על כף יד אחת. אבל הלילה הזה החזיר אותי אחורה יותר מידי. אז הייתי רווקה דאגתי לעצמי בעיקר- היום כרעיה וכאמא הבטן נקרעת".
רביטל בת 44 מרמת גן, אמא לבת 6
"הבוקר התעוררתי בתחושת כבדות נוראית וראש כואב. אני אם חד הורית שגרה בבניין ישן מאוד, ללא ממד או מקלט. את האזעקות בתחילת הערב העברנו עם השכנים בחדר המדרגות. הרמתי את בתי על הידיים כיוון שכבר הייתה רדומה וקראתי לאחד השכנים להחזיק את הכלבה שלנו".
"בתי התעוררה בבהלה והסברתי לה שהתרגיל מהבוקר הפך אמיתי, ותוך כדי החיבוק זלגו הדמעות. כל השכנים מנסים לשדר רוגע לילדה היחידה בבניין שנולדה לתוך צוק איתן, והם רגילים לערסל אותה בחדר המדרגות".
"באזעקות הבאות כבר בילינו אצל חברה עם ממ"ד. ביתי לא הרגישה טוב, ואני ישבתי ובכיתי ובעיקר קמתי בתחושת חוסר ביטחון מוחלטת. היום אעזוב את הבית שלי ואסע לאמי כדי להגן על הבת שלי. היום חבורת טרוריסטים ניצחו אותי ואת פחדיי".
מאור גרינבוים 33 מחולון, אמא לבן 6 וחצי ובן שלוש
"כיום אני תושבת חולון אחרי 20 שנה שגרתי בעוטף עזה. אני גרה בבניין ללא ממ"ד, עם מקלט משותף, ובשנים האחרונות בנינו באופן פרטי ממ"ד. בגלל מה שעברנו בלילה החלטנו כולנו לישון ביחד בממ"ד כולל חמי וחמותי שהגיעו אלינו כי גם להם אין מרחב מוגן".
"חמותי אישה חרדתית מאוד, והייתה יכולה לגמור לילה כזה עם התקף חרדה אם הם היו נשארים בביתם. אנחנו קצת עייפים אבל הממ"ד נותן שקט נפשי. אני נפגעת חרדה לשעבר וזה לגמרי משקיט אותי שמשפחתי ביחד ומאוחדת".
רעות אשכנזי בגייב, בת 33 מגבעתיים. אמא לאביב בן 4.5 ושחר בת 1.5
"התחושות אתמול בלילה היו מאוד קשות, אנחנו גרים בקומה שביעית ואחרונה עם נוף פתוח לדרום, בבניין ישן ללא ממ"ד, ומהבית שומעים ורואים את כל האזעקות והיירוטים עד לאזור רחובות. ירדנו עם ילד בן 4.5 ותינוקת בת שנה וחצי לחדר המדרגות, כשהם רדומים על הידיים".
"התחושה הייתה של בלבול וערפול, וכל פעם כשעלינו בחזרה הייתה עוד אזעקה וחזרנו איתם. מתברר שלא כל מה ששמענו היה רלוונטי, ומהחרדה חשבנו שזה אצלנו. לא ישנו אחר כך כל הלילה מהפחד. למרות שפיקוד העורף אומר שבטוח בחדר מדרגות לא הרגשנו בטוחים. הייתה גם תחושת חוסר אונים כלפי השכנים המבוגרים שלא קמו והתקשו לצאת".
אוריאן כהן רייזנר, בת 42, מכפר סירקין, אמא לבת שנתיים וחצי
"האזעקה הראשונה תפסה אותי ממש בדרך במושב, כשניסיתי ללא הצלחה להרדים את ילדתי בת השנתיים וחצי, ואז זה קרה. מיד הסתובבתי וטסתי חזרה לבית חמי וחמותי בגלל שלהם יש מקלט ולנו אין. המבט המבוהל של ילדה כל כך שובר, כשלמעשה לא מבינה את המהות של הרעשים.
"בפעם האחרונה שזה קרה לא הייתי אמא. זה זרק אותי לתחושות בשנות התשעים כשהעיראקים הושיבו אותנו בממ״ד ונחמן שי הרגיע. היום אין מי שירגיע. תחושה שאין הנהגה ואין דרך. חבל שלא מנצלים תקופת מגיפה לשלום עם אויבנו. עם זאת, אני אופטימית ומאמינה בעם שלנו שייצר פתרונות כמו כיפת ברזל".
שרונה גבריאל הראל מרמת השרון. אימא למיכאל בן 7 ואביגיל בת 4
"האזעקה הראשונה של הערב, תפסה אותי לבד בבית עם שני ילדים ישנים במיטות. בעלי אסף יצא בדיוק לכיוון תחנת הרדיו, לקראת שידור התוכנית השבועית שלו. ידעתי שבסיטואציה הנוכחית, כשאני לבד בבית עם שני הילדים, אני חייבת לאזור כוחות על של סופר וומן, להרים את שניהם על הידיים שלי ולרדת איתם לחדר המדרגות, מאחר ואין ממד בבית".
"הילדים היו מבוהלים, הקטנה בכתה, הגדול רעד בכל גופו, ואני ישבתי איתם מכווצת אבל מחויכת, כדי לשדר רוגע ולתת להם תחושה שלמרות הכל - יהיה בסדר. השכנים יצאו לאט לאט מהדירות גם הם, וישבנו כולנו יחד למעלה מחצי שעה עד שהסיבוב הראשון נגמר".
"את הלילה העברנו כולנו על הספה הנפתחת בסלון, היה קשה לעצום עין וכל אופנוע שחלף ברחוב היה נשמע כמו אזעקה נוספת. שניה לפני שהגדול שלי נרדם הוא אמר לי ״דווקא היה קצת כיף להיות עם כל השכנים בחדר המדרגות״, ובתוך תוכי שמחתי על זה שלמרות הכל הוא הצליח למצוא את הטוב בתוך כל הכאוס הזה".
אלינור עירוני מלול בת 39 מראשון לציון. אמא לרז בן 6 וליהי בת 9
"לילה קשה עבר עלינו אתמול מלא בבהלה, חרדה וחוסר אונים .במטח הראשון הייתי עם הילדים בחוץ. ניסיתי להיכנס לבניין סמוך אך לא מצאתי את הכניסה ופשוט נשכבתי על שני ילדיי. רז לא הפסיק לשאול ״האם הבניין הולך למות״? הגדולה ביקשה שאתפלל".
"אחרי מטח ארוך ואזעקות בלתי פוסקות היו דקות של שקט, וניצלתי זאת לחזור בריצה לאוטו עם הילדים ולנסוע הביתה שהיה במרחק ממש קצר .תוך כדי ריצה הנעליים של הילדים עפו. בניסיונות נואשים לעודד את הילדים הם החליטו לכתוב מכתב לביבי, ואפילו דמיינתי איתם שהוא משוחח עימם. הביחד עם השכנים מעט ניחם . אך לילה מחריד לבוקר אחר בתקווה שיהיה כאן טוב יותר"?
*ילדי השכנים ששותפים למכתב: רומי בת 12 ודניאלה בת 6.