עדנה מוסל, אימא לשני ילדים וסבתא לשישה נכדים, נולדה וגדלה בגבעת ברנר וכיום מתגוררת במושב שרונה ליד הר תבור, אשת חינוך לשעבר שלימדה יותר מ-30 שנה ב"כדורי", וגם אחותו הקטנה של יואל שוורץ, שנהרג ב-5 ביוני 1967, ביום הראשון למלחמת ששת הימים. "55 שנים מאז שנהרג ואני זוכרת הכול כאילו זה קרה אתמול, זהו זיכרון דרמטי ומשמעותי".
"הייתי בכיתה ו' וישבתי בכיתה", נזכרת עדנה. "ראיתי מבעד לחלון את אחותי הגדולה, שכבר הייתה נשואה עם תינוקת קטנה, היא הלכה בשביל לבושה בחלוק לבן של מרפאת הקיבוץ בה עבדה. אחותי פנתה למורה ושתיהן קראו לי לצאת החוצה, והודיעו לי שאחי נהרג. אני ואחותי הלכנו מהכיתה לחדר ההורים, ואני זוכרת ששתינו בכינו בחוסר אונים, אני זוכרת את מסלול ההליכה, ואז עברה מולנו חברת קיבוץ עם אופניים וצעקה לנו: 'למה אתן בוכות? כבשנו את רפיח'. כשהגענו לחדר ההורים אימא שלי כבר הייתה עם חברות סביבה, ולקח זמן עד שאיתרו את אבא שלי בעבודה, כי הוא היה באזור באר שבע".
איך הבית התמודד עם נפילתו?
"אני זוכרת שהיה מסר גלוי, יותר או פחות, שאני צריכה לשמור על ההורים שלי ולמלא את החלל החסר. תפקיד שלא הבנתי אותו. לאחות שכולה וגם להורים שכולים לא היה בתקופה ההיא מעמד או סטטוס, לא הבינו שמגיע להם להתאבל או לקבל טיפול. אחי לא היה הראשון ולא היה אחרון. בן דוד של אמי נהרג במלחמת העצמאות, במלחמת יום כיפור בן דודי נהרג. חשבתי שזו קללה שרובצת עלינו. איבדנו הרבה מהמשפחה בשואה והימים הנוראים שלי מתחילים לפני פסח ונגמרים אחרי יום העצמאות. ההורים שלי, שבאו מאירופה בעקבות המלחמה - אמי מברלין ואבי מאוסטריה, קמו בכל יום בבוקר לעבודה, אצל יקים לא בוכים וגם אני באופן אישי לא יכולה לבכות, המשפחה מאוד מאופקת וכמונו היו רבים, לא היה לנו שום מעמד מיוחד. הרבה פעמים אנשים סביבי מופתעים לגלות שאני אחות שכולה, כי לא דיברתי על זה ולא השתמשתי בזה בשום מקום כדי לקבל הנחות".
"הפעם היחידה שראיתי את אמא בוכה"
כדי למלא את החלל, מוסל מספרת שהייתה תלמידה טובה, פעילה בתנועת נוער ובהדרכה, ניגנה על פסנתר והייתה ילדה מרצה. "המשכתי להביא את השמחה וההצלחה לבית, כדי שאני אהיה הדגל ושיהיה עם מה להתגאות, שלמרות האבל יש שמחה. בט"ו בשבט הראשון אחרי שנהרג, הלכתי עם אימא למסיבת החג בקיבוץ, במהלך המסיבה ראיתי שאימא שלי בוכה וזו הפעם היחידה שאני זוכרת שהיא בכתה. המשכנו לתפקד כמה שיכולנו. מאז בימי זיכרון תמיד הייתי עם ההורים בגבעת ברנר, זה חלק מהריטואל שאני לא יודעת אם אי פעם אוכל להשתחרר ממנו, מעין מסורת מגוננת. יש לי אפילו מקום קבוע שאני עומדת בו, אחרת לא הייתי יכולה לעבור את זה כל כך הרבה שנים".
אלו זיכרונות נשארו לך מיואל?
"יואל אחי מאוד אהב להרכיב ולפרק דברים. הדירה של ההורים נקראה חדר בקיבוץ ושם היה מרכיב ובונה משחק הרכבה שדומה לפליימוביל ולגו, והוא בנה לי עם זה פטפון ראשון. זיכרון נוסף זו האהבה שלו לבעלי חיים, היו לו כלב וארנבות שהביא הביתה, חיבור מאוד חזק לטבע. הוא גם מאוד אהב את אלביס ולימד אותי לרקוד טוויסט".
מוסל מספרת שהיא כותבת מאז שהיא זוכרת את עצמה, היא כתבה כבר מחזה בכיתה ה', התנסתה בלא מעט סדנאות כתיבה, אך זו הפעם הראשונה שפרי עטה יוצא לאור, כעת הספר "נדנדה" נמצא בשלב האיור, ואת המהדורה הראשונה היא אומרת, תוציא רק לבני משפחה. "מדובר בספר ילדים עם איורים, הסיפור מתאר מערכת יחסים בין אחי ז"ל לביני בילדותינו. ילדות בקיבוץ של סוף שנות ה-50. ההורים גרו בחדר, והילדים בבתי ילדים, בלינה משותפת. בשבת אנחנו משחקים יחד בחצר. הולכים עם כל המשפחה לחדר האוכל. אחי לוקח אותי לגן השעשועים ומראה לי כל מיני דברים בדרך: פרחים, בעלי חיים ומכמני טבע. בסוף הסיפור אני מזכירה את העובדה שהוא איננו. הוא נהרג במלחמה. הפרק האחרון מסתיים בפגישה שלי עם אחד הנכדים שלי בחצר ביתי".
מוסל מספרת כי ההנחיה שניתנה לה הייתה לבנות סיפור דרך זיכרון ילדות, או דרך תמונה. "אני שייכת לדור שצילמו פחות. אבל יש תמונה שאני אוהבת שרואים את אחי ואותי בחצר ההורים עם נדנדה, ומהתמונה הזו בניתי את הסיפור על מערכת היחסים שלי עם יואל שמתחילה בנדנדה ליד חדר ההורים. הכול מתרחש בגבעת ברנר, ולא תחום בזמן".
מה תהליך הכתיבה עזר לך לעבד בשכול?
"אני וותיקה בנושא השכול, ועיבדתי את זה בצורות שונות, אך אחד הדברים שזה גילה לי הוא שהאהבה שלי לטבע נעוצה שם, בזכות יואל וגם בזכות המקום שגדלתי בו - גבעת ברנר. הקראתי את הסיפור למשפחה, קיבלתי תגובות אוהדות וזה מאוד חיזק אותי. המטרה הייתה להנגיש את נושא השכול לילדים, ולא לספר סיפור אוטוביוגרפי". יואל שורץ ז"ל, מגבעת ברנר, שירת בסיירת אגוז uנפל ב-5 ביוני, 1967 - במלחמת ששת הימים.
"'עמותת "האחים שלנו' מבקשת לאחד ולחבר בין כלל האחים והאחיות השכולים במדינת ישראל ומציעה להם אפיקים חדשים להתמודדות ועיבוד השכול דרך זוויות נוספות כמו סדנאות כתיבה, יצירת ספרים המונגשים לדור הצעיר, יצירה, תערוכת אמנות, טיולים בעקבות הנופלים ועוד", מספר אליסף פרץ, מייסד העמותה ואח שכול בעצמו.
"מיזם זה הוא אפיק הנצחה נוסף דרכו אנחנו בעמותה מנגישים את הזיכרון בצורה שונה ומיוחדת", מוסיף פרץ. "סדנת הכתיבה שבה השתתפה עדנה נועדה לאחיות שכולות שביחד עברו תהליך עם אילנה זיידמן, מנחת הסדנה, לעיבוד מחדש של האובדן ויצירת סיפור המיועד לילדים ולנכדים שלהן כדי שיכירו את בן המשפחה שנפל, ובהמשך לשאר הילדים בכל הארץ. הכתיבה ידועה ככלי טיפולי שמסייע לעבד ולפרוק כאב והיצירות שנולדו מתוך הסדנה מרגשות ומחזקות מאד. אנו נשמח להוציא את הספרים שנכתבו בסדנה זו לאור, ולכן אנו מחפשים בימים אלו את הגורמים שיוכלו לסייע לנו בכך".
