לפני עשרה ימים פנו אליי מהקואליציה הישראלית לטראומה. הפונים ביקשו שאצטרף למשלחת שארגנה ההסתדרות הציונית העולמית כדי להעניק סיוע נפשי לפליטים מאוקראינה ולהדריך את הצוותים המקומיים. לא באמת הייתה לי התלבטות. פשוט לא יכולתי לעמוד מנגד, לשבת בקליניקה הממוזגת, לטייל עם הילדים, לתכנן את נשף פורים ולארח חברים – בעוד שכמה שעות טיסה מכאן ילדים רועדים מהפצצות, מופרדים מאבותיהם, נמלטים מביתם, מבוהלים וסובלים. הייתי חייבת לצאת לתרום את חלקי.

יצאנו שלושה אנשי מקצוע: שתי עובדות סוציאליות דוברות רוסית ופסיכולוג דובר אנגלית. ההתארגנות הייתה כמעט מיידית – ביום רביעי פנו אלינו ובמוצ"ש כבר היינו בדרך לנמל התעופה. לא באמת ידענו מה מחכה לנו. העמסנו את התיקים באביזרים טיפוליים ובעיקר נערכנו להרבה גמישות והתמודדות עם הלא נודע.

אלה היו ימים אינטנסיביים מאוד – 50 ק"מ מגבול אוקראינה הדרכנו את צוותי המתנדבים המקומיים, את השירות הפסיכולוגי ובעצם את כל מי שבא במגע עם הפליטים במרכזים השונים של הקהילה היהודית בפולין, שפתחה את דלתותיה לפליטים. התרשמנו שהידע שלנו בתחום החירום נדרש ומועיל, אך שמדובר בטיפה בים. הצוותים לא היו צוותים של ממש אלא התארגנויות ארעיות של אנשים טובים שעושים כמיטב יכולתם. טיפלנו במי שיכולנו – הדרכנו, תרגלנו וגיבשנו תוכניות.  

פליטים  (צילום: באדיבות ג׳ולי קייט)
הפליטים שעומדים לעלות ארצה הביעו חשש מהעתיד לבוא | צילום: באדיבות ג׳ולי קייט

בין לבין הענקנו סיוע נקודתי לפליטים עצמם. כמעט כולם נשים וילדים שהותירו את הגברים של המשפחה מאחור בלית ברירה. הם שיתפו בסיפורי הזוועות שעברו בדרך: ההמתנה הארוכה לחילוץ, הקור, האובדן, הפחד והייאוש; הם דיברו על החשש מהחיילים הרוסים, שירו, לדבריהם, באנשים חפים מפשע, והפרו את ההכרזה על "המסדרון הירוק"; הם תיארו את הבזיזה של הרכוש, את מעשי האונס ואת העומס בתחנות הרכבת ובמעבר הגבול. "האנשים נהיו רעים ופשוט דרכו זה על זה", סיפרה לי ילדה אחת. 

הרבה שנים עבדתי בתחום החירום – ליוויתי והקמתי צוותי חירום שכונתיים, הדרכתי אנשי מקצוע ונתתי סדנאות למתנדבים סביב אירועי הלחימה בישראל. הייתי חוקרת ילדים, השתתפתי בפירוק הכת של גואל רצון, ניהלתי מקלט לנשים נפגעות אלימות, טיפלתי בנפגעי טראומה בתקופות של התחממות ביטחונית בישראל – אבל מעולם לא ראיתי מראות קשים כל כך.

"ביקרנו באצטדיון עצום ממדים שהוסב למחנה פליטים, ללא חלונות, עם שני תאי שירותים בלבד ושתי מקלחות ללא מים חמים. על הרצפה הונחו בצפיפות מזרנים ועליהם פעוטות, קשישים וכלבים"

פליטים  (צילום: באדיבות ג׳ולי קייט)
כעם שנרדף בעצמו, עלינו לעשות הכל כדי לסייע | צילום: באדיבות ג׳ולי קייט

"זה חינם, אולי מחר לא יהיה לך"

ילדים צעירים סיפרו כי בדרכם אל הגבול ראו חלקי גופות שרופים לצד רכבים מופגזים. חלק גדול מהם תיארו את הדברים תוך ניתוק רגשי, חלקם כבר פיתחו סימפטומים של חרדה וטראומה: ילדה שבורחת בכל לילה לרחוב ומחפשת מחבוא מהפגזות שהיא מדמיינת; אישה אחרת שמקיאה את כל מה שהיא אוכלת. ראינו גם לא מעט ילדים שמרגיעים את האם הבוכה ללא הרף בפנים חתומות. הלב נקרע לרסיסים. 

במחנה בפאתי ורשה פגשתי את נסטיה בת ה-20, חולת סרטן שהייתה חייבת טיפול. חיברנו אותה לשני רופאים שהגיעו מישראל והתגייסו לסייע לה. אי אפשר לתאר את המבט וההתרגשות של אמה כששמעה שיש לבתה היחידה סיכוי לחיות. במקרה אחר ניגשה אלינו ילדה קטנה והציעה לנו פרוסת לחם במתנה. כשאמרנו לה שאין צורך, כי יש לנו אוכל, השיבה לנו הקטנה: "זה חינם, אולי מחר לא יהיה לך, קחי". התאפקתי שלא לפרוץ בבכי.

הפליטים הלא יהודים מנסים לברוח לקנדה ולגרמניה. מצבם קשה. ביקרנו באצטדיון עצום ממדים שהוסב למחנה פליטים, ללא חלונות, עם שני תאי שירותים בלבד ושתי מקלחות ללא מים חמים. על הרצפה הונחו בצפיפות מזרנים ועליהם פעוטות, קשישים וכלבים. זוהמה וייאוש. המקום מוחזק על ידי מתנדבים, כמעט כולם פליטים בעצמם. העברנו הדרכה גם להם.

פליטים  (צילום: באדיבות ג׳ולי קייט)
זהו צו השעה ועלינו להתגייס | צילום: באדיבות ג׳ולי קייט

הפליטים שעומדים לעלות ארצה הביעו חשש רב מהעתיד לבוא. הם רוצים לוודא כי הם רצויים, כי יקלטו אותם היטב וידאגו להם. לפעמים נשאלנו שאלות פשוטות על ישראל – על הטבע והאוכל שלה – רק כדי למצוא עוגנים בדמיון בתוך הלא נודע ולצמצם ולו במעט את חוסר האונים.

חלק מהפליטים שטיפלתי בהם צפויים להגיע לארץ בימים הקרובים. כולי תקווה כי כולנו נתגייס לסייע להם ולחבק אותם כמיטב יכולתנו. אלו אנשים אבודים ופצועים נפשית. כעם שנרדף בעצמו, עלינו לעשות הכל כדי לסייע ולהעניק את התמיכה והכלים לצוותים המקומיים. זו בעיניי המהות של המקצוע. מעולם לא הרגשתי עובדת סוציאלית יותר ממה שהרגשתי שם. על מדינת ישראל להתגייס במהרה ולהוציא משלחות נוספות כאלה. זו הזדמנות יוצאת דופן לתקן מעט מהעולם ולמנוע פשעי מלחמה, זוהי עשייה שבאמת מצילה נפשות, במלוא מובן המילה.

חזרתי מוצפת וכואבת, אך נחושה מאוד להמשיך ולסייע. זהו צו השעה, ועלינו להתגייס, כי האנשים האלה זקוקים לנו מאוד. עכשיו, רגע אחרי שחזרתי לארץ, לביתי המואר והבטוח, עם הממ"ד התקני, ההתארגנויות לפורים והוויכוחים עם הילדים על סידור החדר ושעות המסך, אני עדיין רואה אותם מול העיניים – את האנשים האלה, שרק לפני שבועיים חיו בדיוק כמוני, והיום הגיעו לדרגת השפל הנמוכה ביותר של הקיום האנושי.

ג'ולי קייט היא עובדת סוציאלית קלינית, מתמחה בחירום ובטראומה