אף אחד מאיתנו, ההורים, לא רוצה להתעורר ביום חשוך אחד ולמצוא שהילד שלו לקח את חייו במו ידיו. רגשות האשמה והכעס האישי המציף את ההורים במצבים כאלה הם בלתי נתפסים. דווקא בימים אלה כשהילדים נכנסו למסגרת חדשה ועדיין לא קשורים לדמויות החינוכיות המלוות שיכולות לתווך לנו את מצבם הרגשי של ילדינו, הם ימים מסוכנים שעלולים להסתיים חלילה באסון. 

בדיוק בגלל זה אנחנו כאן, בשבילכם ההורים, כדי להעיר את כולכם ולפתוח את עיניכם. אין ילד שאין לו תקווה, את רובם הגדול ניתן להציל, וגם לכם כהורים אנו מעבירים הרבה תקווה ואמונה בכוחותיכם לפעול.

תקווה היא היכולת לדמיין עתיד שנרצה להשתתף בו

בחיי היומיום שלנו אנחנו לא חושבים על תקווה, וגם לא מחפשים אותה. היא קיימת בתוכנו, צנועה ונחבאת. אם כך, מתי היא תופיע? התקווה יכולה להופיע במצבים שבהם אנו נמצאים בלחץ, מתח ו/או חוסר וודאות, דיכאון, מצבים שהם שכיחים גם במרחב האובדני. דווקא במצבים אלה שכולנו נגדיר אותם כחסרי תקווה - שם יכולה להופיע התקווה והסיבה לכך היא פשוטה - התקווה אינה מקובעת, סטטית אלא להיפך - היא דינמית, נזילה ויכולה בקלות לנוע בין הקצוות של חוסר תקווה לנוכחות של תקווה ולהיפך...

ילדים צעירים לא תמיד יודעים להסביר את הרגשות שלהם ולתאר את החוויות שהם עוברים ומרגישים. בניגוד אליהם, אנו המבוגרים כן יכולים לזהות שינויים וסימנים של חוסר תקווה או דיכאון שמעלים סיכון לאובדנות. בין הסימנים הבולטים שאפשר ממש לראות אפשר למנות חוסר מנוחה, עצבות, הסתגרות או לעיתים חוסר שקט שמתבטא גם בהתנהגות. בהתנהגות אנו יכולים לראות שנויים בהרגלים כמו לדוגמה שינויים בחשק לשחק, שינויים בשינה, באכילה, או ירידה בכוחות ובאנרגיה.

 

"התקווה היא מדהימה. אי אפשר לגעת בה אבל אפשר בהחלט להרגיש אותה. אי אפשר לראות אותה באופן פיזי, אבל ניתן להחזיק אותה ולשאת אותה. התקווה לא שוקלת כלום אבל היא יכולה לקרקע ולעגן אותנו"

Jevne & Miller, 1999, p. 6

במרחב האובדני – יש גם מחשבות אובדניות וגם התנהגות אובדנית. מחשבות אובדניות כגון: "לא בא לי יותר לחיות בעולם הזה", "בא לי למות", כמו גם, "לא רוצים אותי", "לא אכפת ממני", "לא אוהבים אותי". אלה הן דוגמאות של מחשבות אובדניות. אך יש גם התנהגות אובדנית שנחשבת לשלב מתקדם יותר. זוהי מחשבה ותכנון של פעולה, יש בה תכנית ברורה לקראת המעשה האובדני. 

לעיתים המחשבות מלוות בתחושות של כאבים בגוף, חוסר שקט, קשיי קשב וריכוז. כל החוויות האלה אצל הילד והמתבגר יכולים להביא לתחושות של חוסר תקווה ומשם הדרך עלולה להוביל למחשבות אובדניות ומהווה סיכון להתנהגות אובדנית. על מנת לשים לב לתקווה של הילד או המתבגר חשוב לשאול אותם מה לדעתם מאיים על התקווה שלהם? חשוב לשאול אותם באופן אמפטי, חם ואוהב מה קורה להם. למה הם מקווים? והכי חשוב, לשמוע בצורה לא שיפוטית את מה שבאמת קורה להם בלב.

אל תחכו שהילד יפנה אליכם, דברו אתם איתו, ממש בסמוך לכך שאתם מרגישים שמשהו לא תקין בהתנהלות שלו. היו שם בשבילו, הובילו לשיח אמפתי ובעל משמעות, העבירו אליו את התקווה באמצעות משפטים כגון: "מחר הכול יכול להשתנות", "סיטואציות כאלה חולפות ומחר הכול יכול להשתנות" ועוד.

האדם הראשון לתת תקווה

לפני כ-10 שנים, עמד בחור צעיר בשם ג'וני בינג'מין על גשר ווטרלו בלונדון על מנת לקפוץ אל מותו. באותו זמן עברו בגשר אנשים רבים. אחד מהם עצר, התבונן, ושם לב אל ג'וני. אותו אדם לדבריו של ג'וני, הוא הראשון שנתן לו תקווה. הוא אמר לו כמה מילים בודדות, כמו "יהיה בסדר..." ו-"בוא איתי, נשתה קפה". ג'וני הסכים.

הרגע הזה של תקווה שבו מישהו נוכח, שם לב, ורואה את הילד, המתבגר או המבוגר, רואה את מה שהוא מרגיש, מקשיב לרחשי ליבו ומאפשר לו לתאר ולספר את החוויות והתקוות שיש לו או חסרות לו. רגע של שיח כזה יכול למנוע התאבדות. קשר של אדם לאדם יכול להציל. כאשר אנו עוסקים בשיח של תקווה אנו נוגעים בלב של האדם, בחלומות שלו, ברצונות שלו ובתקוות שלו. התקווה היא אחת מיסודות האדם. היא קיימת ולא צריך לחפש, לדחוף או להזריק אותה.

דר' דורית רדליך עמירב היא מרפאה בעיסוק וחוקרת תקווה בחוג לריפוי בעיסוק, בביה״ס למקצועות הבריאות באוניברסיטת תל אביב. היא תרצה על הנושא בכנס של תנועת מש"ה (מילים שעושות הבדל), שיתקיים ביום רביעי 7.9. לפרטים נוספים

 

אובדנות היא תופעה הניתנת למניעה!
במקרה שאדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אל תהססו - דברו איתו, עודדו אותו לפנות לעזרה מקצועית והדגישו את חשיבות פנייה זו.
נסו לסייע לו לפנות לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים: