יום העצמאות מציב בפנינו השנה אתגר מורכב במיוחד. המושג "טראומה לאומית" עלה לא מעט פעמים בשיח מאז אירועי ה-7.10 ומתאר בעיקר את התחושות שהציבור מסתובב איתן – חרדה, אובדן אמון וקושי כבד. כולנו היינו בסוג של טראומה, חלקנו המשכנו בחיים וחלקנו עדיין מתמודדים עם קשיים ואולי גם עם פוסט טראומה.
חשיפה לטראומה פוגעת, בין היתר, בתחושת הרציפות שלנו: אותה שבת שחורה קטעה משהו בחיים שהכרנו לפני. שאלות כמו מי היינו לפני ה-7.10 ומי אנחנו אחרי עולות בתדירות גבוהה במרחב הטיפולי. מערכת הערכים ואמונות היסוד של לא מעט מאיתנו התערערה, דבר המעורר שאלות על תחושת השלמות והערך העצמי שלנו. דווקא על רקע שאלות אלה, אחד הדברים החשובים ביותר הוא להחזיר את תחושת הרציפות של עצמי.
אנחנו מכירים את מי שהיינו ביום העצמאות שלפני ה-7.10, איך שנהגנו לחגוג ואת מה שהרגשנו לקראת החג, והיינו רוצים להתקרב להרגשה המוכרת, להמשיך את הרצף של העצמי שלנו. לתהליך ההתמודדות הזה יש חשיבות במקרים של טראומה. אם היו לנו טקסים מיוחדים או מקומות מסוימים אליהם נהגנו ללכת ביום העצמאות או בערב יום העצמאות, אז כדאי לנסות ולחזור אליהם. הדבר אולי לא יתאים לכולם, אבל מומלץ לשים מראש מעין מטרה קטנה, שגם השנה ביום העצמאות, כדאי לנסות לא לוותר ולהגיע למשל למפגש השנתי עם החברים. כל צעד קטן הוא משמעותי בתהליך. אז איך אפשר לעשות את בדרך הכי נכונה לכל אחד?
לחגוג ברגשות מעורבים
כשאנחנו מציינים את יום העצמאות זה לא אומר ששכחנו את הכאב ושהחיים חזרו למסלולם. זה לא גורע מהאכפתיות ומהדאגה שלנו לחיילים ולחטופים, הקושי לא נמחק ולא נעלם. אפשר להתייחס לערב החג כאל פסק זמן מהקושי, לשים את הכאב בצד מתוך בחירה יזומה ומודעת כדי לפנות זמן לחוויה משפחתית או חברתית מהנה. האקט של הבחירה מחזיר לנו תחושת שליטה מסוימת בחיים, שאבדה במידה מסוימת על רקע אירועי המלחמה. הבחירה לפנות את הזמן לבילוי עם אנשים קרובים יש בה משום חזרה לעצמי שלי: אנחנו בוחרים, אנחנו קובעים.
להחליט מה נכון לי
כדאי לחשוב מראש איך אנחנו רוצים שהחג שלנו ייראה, מה חשוב לנו ומה פחות. אין תשובה אחת נכונה: אפשר לציין את החג עם מעט אנשים, ואפשר לערוך פיקניק בהרכב משפחתי או חברתי מורחב. אפשר לנסות לגייס כוחות חדשים על ידי ביצוע פעולות שאנו יודעים שנותנות לנו אנרגיה וכוחות, למשל ספורט, טיול עם הכלב בפארק או צפייה בטלוויזיה בבית. מומלץ להחליט מראש עם מי אנחנו רוצים להיות, איפה אנחנו רוצים להסתובב, האם מתאים לנו לצפות בהופעה השנה? חשוב לתווך את הבחירות שלנו לילדים או לסביבה, ולהסביר שזה מה שנכון לנו הפעם.
לתת מקום לכאב
אפשר למצוא את הדרך להנכיח את הכאב, לשלב מנהג רלוונטי, לקשט את הדגלים בסרטים צהובים או לשאת תפילה לחזרתם של החטופים. אפשר לכתוב לעצמנו מכתב על הכאב שלנו, לדבר עם מישהו קרוב, להעלות זיכרונות ביחד ולשתף את הקושי.
להתגבר על תחושות האשם
איך אפשר לחגוג את יום העצמאות כשיש חטופים וחטופות בשבי וחיילים וחיילות בשטח? טבעי שילוו אותנו רגשות אשם, ועם זאת טבעי שנרצה לציין את החג לצד התחושות האלה. יש בנו חלקים כואבים ויש בנו חלקים שרוצים לשמוח ולהיות עם בני המשפחה וזה דבר טבעי שממנו אנחנו, בני האדם, מורכבים – מגוון של רגשות המשתלבים יחד בתוכנו. חשוב להבין שאם יש לנו מחשבות ותחושות שמחות ונרגשות לקראת החג זה לא אומר שהן מוחקות מחשבות ותחושות אחרות כמו דאגה, לחץ או כאב. זה אומר שאנחנו כבני אדם מסוגלים להכיל מורכבות כחלק מהחיים: החיים הם לא שחור או לבן אלא מגוון גדול של צבעים, תחושות ומחשבות.
לחזור לערכים שלנו
אחד הדברים שהתערערו אצלנו מאז ה-7.10 כאמור הוא מערכת הערכים והאמונות שלנו לגבי העולם, בני האדם והאחר. אלו ערכים שהגדירו מי אנחנו. דווקא לקראת יום העצמאות אפשר לעצור לרגע ולחשוב מה הם הערכים החשובים לנו כאדם וכאזרחים במדינה שלנו, ומתוך כך אפשר להחליט על מעשה כלשהו שישיב לנו את תחושת הערך שהתערער – כמו למשל להתנדב, לארגן ערב של שירים וסיפורים על המדינה, לטייל באתרי מורשת, לפנות לארגונים שמסייעים ותורמים לאוכלוסיות שונות ועוד. מעשים אלה ישיבו לנו במידה מסוימת את האמון בערכים שהיו חשובים לנו לפני המלחמה ויזכירו לנו מה חשוב לנו.
לגשת לטיפול
אם התחושות הקשות משפיעות על התפקוד היומיומי, על הטיפול בילדים או על הטיפול בעצמכם, או אם מתעוררות מחשבות של ייאוש ותחושה של חוסר משמעות, ייתכן שיש מקום לגשת לטיפול נפשי מקצועי. הכאב הוא טבעי בתקופה כזו, אך כשהמצב הנפשי פוגע בכם או בסביבה שלכם, טיפול נפשי עשוי להקל ולסייע במציאת כלים יעילים להתמודדות.