לפני 13 וחצי שנים, החלטתי להביא אל העולם את נועה, בתי היחידה. הייתי בת 35 כשהחלטתי ליצור משפחה של שתיים, אני והיא לבד. הרגשתי, שהגיע גם הזמן שלי ללדת ולהפוך לאמא וציפיתי לדבר בהתרגשות רבה.
בזמן החודש השישי להריון, במהלך בדיקת מי שפיר שגרתית, הודיע לי הרופא שאצל העובר גילו בעיה התפתחותית מסוימת וככל הנראה, הילדה תיוולד עם מוגבלות. הוא לא ידע להגיד בדיוק באיזו רמה ובבית החולים אף לא ידעו לאבחן את הבעיה המדויקת, אבל הערכה שלהם הייתה שהיא תיוולד עם פיגור התפתחותי ברמה בינונית. שאלתי אותו, הילדה תסבול במהלך החיים? אם כן אני אפיל, אך גם את זה הוא לא ידע להגיד לי בוודאות. ההמלצה שלו הייתה חד משמעית, להפסיק את ההיריון.
אבל אני אישה מאמינה, ואני ידעתי שאם אלוהים נתן לי את המתנה הזו הרי שאני לא יכולה ולא רוצה לוותר עליה. המשפחה הקרובה תמכה, ויותר מכך לא הייתי צריכה. קיבלתי החלטה מודעת ומושכלת שאני ממשיכה ומביאה את הילדה אל העולם, וזאת ההחלטה הכי טובה ונכונה שלקחתי בחיים, אני לא מתחרטת על כך לרגע אחד.
הופקדתי להביא את הילדה אל חיים של אושר
המחשבות על הקושי בגידול הילדה לא היו אצלי בראש, אני האמנתי בלב שלם שזאת המשימה שעליה הופקדתי, להביא את הילדה אל חיים של אושר, לגדל אותה ולהעניק לה את מידת החום ואת כמות האהבה הגדולה ביותר שאמא יכולה להעניק. כשהיא נולדה, הסתכלתי אל תוך העיניים שלה, וראיתי בתוכן את הנשמה העמוקה והכל כך יפה שלה, אמרתי לעצמי זה מגיע לה, אני אתן לה לחיות את חייה במלואם בדיוק כמו כל ילד אחר.
הקושי בגידול ילדה עם מוגבלות הוא קיים אבל אצלי הוא קטן יותר ממה שחשבתי. הילדה אמנם לא מדברת כל כך, שכן התפקוד שלה לא תואם לגילה אלא לרמת תפקוד של ילדים בגיל קטן הרבה יותר. זה מצריך ממנה לעבור טיפולים אינטנסיביים של ריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה, טיפול עם חיות ועוד, אבל המשפחה הקרובה עוזרת באהבה ובמסירות רבה. נועה מתמודדות בנחישות ומתקדמת צעד צעד בכל יום, יש לה חברים ממסגרת החינוך המיוחד, יש לה סביבה תומכת ומחבקת שמקבלת אותה בדיוק כפי שהיא.
"לשפוט אנשים אין זה מקומנו ואין אחד שירצה לעמוד במקום של האחר, אבל אני כן יודעת שילדים זה שמחה ואושר גדול, ומידת הנתינה שאמא יכולה להעניק עבורם היא אין סופית"
בכפר השיקומי "עדי נגב – נחלת ערן", זה המקום הראשון בו הרגשתי שהיא בידיים טובות. היא מקבלת שם את כלל המעטפת החינוכית והטיפולית הנדרשת שבאה לידי ביטוי בקפיצות משמעותיות בקצב ההתפתחות שלה, זאת תודות לצוות המסור. אין מאושרת ממני לראות אותה פורחת, מנצחת ומתגברת על הקשיים למרות המגבלה.
לשפוט אנשים אין זה מקומנו ואין אחד שירצה לעמוד במקום של האחר. איני יודעת גם להמליץ לאחרים באיזה נתיב לבחור ללכת, שכן כל מקרה עומד בפני עצמו וכל אחד מחזיק בחופש הבחירה. אבל אני כן יודעת שילדים זה שמחה ואושר גדול, ומידת הנתינה שאמא יכולה להעניק עבורם היא אין סופית.
הכותבת היא מירב בוזגלו, אמא לנועה בת ה-13 וחצי. תלמידה בחינוך המיוחד בכפר השיקומי "עדי נגב – נחלת ערן".