היום (ד') יוצאות המטפלות, המחנכות וראשי ארגוני הסייעות ליציאה למאבק על מנת לשנות את תנאי העסקתן, להגדיל את משיכת כוח האדם לענף למען שיפור איכות הטיפול מגיל לידה עד שלוש שנים וכמובן – להוביל את המדינה לקחת אחריות על שכבת הגיל שנופלת בין הכיסאות כשאותם ראשי מעונות היום המפוקחים פותחים מעיצובים ולא מחדשים את הלימודים. החל מהיום ועד שישי, ייפתחו המעונות בשעה 10 בבוקר, זאת לאחר שהודיעו כי לא יחדשו את הלימודים אחרי החגים, בטענה למחסור בכוח אדם ודרישה להעלאת שכר המטפלות.
"ממשלת ישראל לא לוקחת את נושא החינוך לגיל הרך ברצינות, והוא נותר בתחתית סדר העדיפויות הלאומי", אומרת יו"ר ויצו אניטה פרידמן ומוסיפה "השקעת המדינה בפעוט, שעומדת על כחמישית השקעה ממוצעת במדינות ה-OECD, היא בלתי נסבלת ודורשת טלטלה בתחום. המדינה חייבת לעמוד לצד ההורים ומפעילי המסגרות ולא להשאיר אותם לבד במערכה, ואנחנו כרשת מובילה בתחום - מחויבים להוביל את הדרישה לשינוי במצב החינוך לגיל הרך בישראל, ולנצל הזדמנות היסטורית להביא לשינוי".
מהשטח עולה כי הקורונה טרפה את הקלפים וגם את חלוקת התקציבים. "מעונות היום המפוקחים הגיעו למשבר ועומדים לפני קריסה. יש לנו מחסור חמור ובלתי אפשרי במחנכות-מטפלות. המשבר נובע מפער עצום של כ-40 אחוזים בין שכרן לבין שכר הסייעות בגני עירייה", אומרת יו"ר אמונה ליאורה מינקה, "השכר הנמוך יוצר תחלופה רבה בקרב המטפלות שאנחנו מגייסים, וכמובן לא מאפשר לקלוט ילדים המעוניינים להירשם למעונות המפוקחים. גם ההתעלמות ממתווה ישים במעונות בנושא הקורונה מביאה למצב של כאוס. בנוסף, הורים רבים טרם קיבלו דרגת סבסוד מהמדינה ודווקא בחודש החגים הם קורסים תחת הנטל, אין הנחיות ושיפוי להחזר שכר לימוד לילדים שבבידוד וידינו קשורות. המדינה לא נכנסה עם המפעילים למשא ומתן ולכן אחרי החגים, ובהעדר מענה למצוקת כח האדם, לא נוכל לחדש את פעילות המעונות. לא ניתן שיפגעו עוד בילדים, בהורים ובצוותים המסורים של המעונות".
ישראל בתחתית ה-OECD
פרידמן ומינקה מייצגות דעות של עובדי חינוך רבים האומרים כי לא רואים אותם. מזה תקופה במעונות היום המפוקחים מרימים דגל אדום על עתיד הגיל הרך, כשבחודש האחרון מבינים במעונות היום כי הפעם אין דרך חזרה ואף הכריזו כי אחרי חג הסוכות הם לא יפתחו את שנת הלימודים במתכונת מלאה עד אשר ממשלת ישראל תשב איתם לשולחן המשא ומתן לדיון תחום בזמן ובתקציב.
על פי הנתונים של מומחי החינוך, במעונות היום המפוקחים משולבים כ-120 אלף ילדים מגיל לידה ועד גיל 3, המהווים כ-25 אחוזים מכלל הילדים בגיל הרך בישראל. במעונות מועסקות מעל 16 אלף עובדות בפקידי מנהלות, מחנכות-מטפלות, מבשלות ועוד. במרבית ממדינות ה-OECD ישנו חוק חינוך חינם או סבסוד משמעותי מגיל לידה ועד גיל 3, בעוד בישראל אף גורם בממשלת ישראל אינו לוקח את הנושא ברצינות והגיל הרך נמצא בתחתית סדר העדיפויות של הממשלה. מצב זה מכניס הורים רבים לסחרור כלכלי, חברתי ותעסוקתי.
על פי נתוני הOECD, ההוצאה הציבורית בישראל על חינוך מגיל לידה עד 6 עומדת על 0.8 אחוזים מהתל"ג, כאשר מתוכם ההוצאה על גיל לידה עד 3 עומדת על 0.2, אחוזים, כמחצית מממוצע ה-OECD. על פי מודל מעון משרד העבודה, המשכורת החודשית בממוצע למחנכת-מטפלת מתחילה עומד על כ- 5,700 שקלים ברוטו בחוד, בעוד שמשכורתה של סייעת לגננת בשלטון המקומי מתחילה על פי מדד של משרד הרווחה עומדת על כ-8,300 שקלים בחודש ברוטו. מדובר על פער של כ-47 אחוזים בממוצע. עובדה זו מקשה מאוד על גיוסו ושימורו של כוח אדם איכותי במוסדות החינוך לגיל הרך. בנוסף, משכורות אלה מרחיקות נשות מקצוע רבות, דבר שמשפיע בסופו של הליך על טיפול התינוק.
בנוסף לכל, גם רמת ההשקעה הציבורית בישראל במסגרות לילדים מתחת לגיל שלוש, נמוכה בהשוואה למדינות אחרות וביחס לממוצע ה-OECD ועומדת על כ-2,700 דולרים בשנה לעומת כ-12,400 דולרים בשנה ב-OECD. היחס בין מספר המטפלות לתינוקות עד גיל שנה, במעונות בישראל, עומד על 6:1 (עד גיל שנתיים - 1:9 ועד גיל 3 -1:11). כלומר, על כל שישה תינוקות ישנה מטפלת אחת. במדינות הOECD- היחס עומד על 4:1, כלומר, על כל ארבעה תינוקות ישנה מטפלת אחת. במילים אחרות, ישנו פער של 50 אחוזים בכוח האדם הנדרש בכדי להשוות למדינות המערב. משרד החינוך העריך בעבר כי על מנת להשוות את היחס האמור נדרשת השקעה נוספת של כ-1.4 מיליארד שקלים בשנה.
"אין לי כמעט הפסקה במשך יום שלם"
"יש לי ניסיון של שש שנים בעבודה במעון ובטיפול בפעוטות, ולמרות זאת אני מרוויחה שכר שקרוב למינימום", מספרת תמי אבורמד, מחנכת-מטפלת במעון נשי חרות בצפת, "לא סתם התפקיד שלנו נקרא 'מחנכות-מטפלות', אנחנו לא בייביסיטר. אנחנו עובדות מקצועיות, גם אם המדינה לא משקיעה אפילו בהכשרות שלנו, והכל נופל על הארגון. בגלל השכר, קשה מאוד היום למשוך עובדות כמוני, שרואות במקצוע הזה שליחות. המחסור הקבוע בכוח האדם והתחלופה הגבוהה הופכים את העבודה שלנו, שגם ככה מאומצת מאוד בגלל התקינה הבסיסית של מטפלת אחת לתשעה פעוטות, לעוד יותר אינטנסיבית. אין לי כמעט הפסקה לאורך היום, כי פשוט אין זמן מעומס המטלות".
"בסוף החודש, כשאני משווה בין האחריות היומיומית שיש לי על הכתפיים, פשוטו כמשמעו, לתלוש השכר, הפער פשוט מעליב", היא מוסיפה, "אני לא חושבת שהמדינה ואלו שקובעים ומחליטים, רואים באמת חשיבות בחינוך לגיל הרך, וזה עצוב יותר מכל דבר אחר. מאוד עצוב".
גם נועם קדמיאל, מטפל במעון ויצ"ו ברחוב קינג ג׳ורג' בתל אביב, מספר כי מצד אחד מדובר בעבודה מאד מאתגרת שצריך לבוא אליה עם המון אהבה, אך מצד שני אינה מתגמלת. "צריך להבין, השכר מביש", הוא אומר, "אפילו יום חופש אין לנו דרך להוציא, כי אין מישהו אחר שיהיה עם הילדים. הראש כל הזמן מוטרד בדאגה לשלום הילדים היות ואין מספיק כוח אדם. קשה לגייס ולשמר צוות וזה יוצר מעגלים אין סופיים שמשפיעים על המציאות היומיומית שלנו".
כמו תמיד ונועם, גם ענת אשר עובדת כמטפלת במעון אמונה בשפלה, מזדהה: "אני אוהבת את העבודה שלי וקמה כל יום בחיוך לילדים. אבל בלב קשה לי, אני מרוויחה היום, אחרי 25 שנה שאני עובדת, 38 שקלים לשעה, 6,700 שקלים בחודש כש-970 מתוכם הולכים על נסיעות. זה לא הוגן שאין לממשלת ישראל הערכה למקצוע, לא בשכר ולא בתקינה של מספר ילדים על מטפלת. כל שנה זה הופך להיות יותר ויותר קשה. קשה להגיע לכל ילד וכמה שתהיי הכי טובה, חזקה, מקצועית, חמה ואוהבת לילדים - כל עוד לא תהיה תקינה נורמלית ושכר הולם המצב לא ישתנה ולא נצליח להביא מטפלות-מחנכות חדשות ואיכותיות שראויות לילדים שלנו. זה לא הוגן שהממשלה לא דואגת לנו לשכר הוגן לפחות כמו הסייעות בגני העירייה".
"השנים הראשונות לחיים הן שנים סופר קריטיות להתפתחות הילד, שבהן צריך להקנות לו באופן שיטתי ואוהב כל מיני מיומנויות וכישורי חיים, אבל מבחינת המדינה, ילד בישראל נולד בגיל 3", אומרת יעל שמרגד, מנכ"ל רשת מעונות היום "נשי חרות" בישראל ומדגישה: "התקן של ה-OECD הוא מטפלת לכל ארבעה תינוקות, אבל כאן התקן הוא מטפלת לששה תינוקות. במקום לסגור את הפער ולתת לחינוך לגיל הרך סוף סוף את המקום הגבוה הראוי לו בסדר העדיפויות הלאומי, הפערים וההזנחה השיטתית רק הולכים ומתרחבים משנה לשנה. לא קיבלנו שום מענה בתקציב הנוכחי, אנחנו נבעטים בין שני משרדים: הכלכלה והחינוך, ובין הכיסאות באופן כללי, ומיועדים לאיזושהי התייחסות אולי בתקציב של השנים 23-24, וגם זה אולי. זה פשוט בלתי נתפס. מאות אלפי ילדים ילכו בקרוב הביתה כי ענף שלם יקרוס, ולאף אחד לא אכפת".