בטיסה של זכרון מנחם למחנה הקיץ בשטרסבורג ישבו 127 ילדים חולי סרטן, חלקם מחלימים, חלקם במהלך טיפולים, עם "סממנים חיצוניים" כמו קרחת או זונדה, ועבור כמה מהם זו תהיה למרבה הצער הטיסה האחרונה בחייהם. יש כאן סיפורים שיגרמו לכולנו למרר בבכי, אבל הטיסה של זכרון מנחם היא הטיסה השמחה בעולם. ברגע שהמטוס ממריא, מתחילה מלחמת הכריות המסורתית, שבה עשרות ילדים ומתנדבים זורקים כריות אחד על השני, צורחים בהתלהבות ומתגלגלים מצחוק, וההפסקות היחידות הן לטובת שירי מורל של המתנדבים. חיים ארנטל, יו"ר העמותה, אומר שזה הרגע שבו הם הופכים מחולים לנהנים.
הסיפור של זכרון מנחם מתחיל לפני יותר מ-33 שנים. מנחם, בנם של מירי וחיים ארנטל, מייסדי העמותה וזוכי פרס ישראל, חלה בלוקמיה כשהיה בן שנה, ובמשך 14 שנה התמודד עם המחלה שחזרה 5 פעמים לתקוף את גופו. לאחר שנפטר החליטו ההורים לקחת את הסבל והטרגדיה שפקדה אותם, ולהפוך את זה לחסד מופלא עבור החברה שבה הם חיים - להעניק לילדים חולים ולמשפחותיהם את מה שנחסך מהם: מעטפת שלמה של נתינה ומענה פרקטי למגוון הצרכים של ילדים חולי סרטן ומשפחותיהם.
רובנו מכירים את זכרון מנחם מתרומות השיער לפאות עבור חולות סרטן, אבל זה רק קצה הקרחון של העשייה הענפה של העמותה: בית חלומותיי – מרכז פעילות לילדים חולי סרטן בירושלים, תמיכה בבתי חולים, גן שיקומי מוגן לילדים בתקופת הטיפולים האקטיבית, קבוצות תמיכה להורים, מסיבות וחגיגות ימי הולדת, פעילויות לאחים, טיולים קצרים וימי פעילות חווייתיים, אירועים לקראת חגים, פינת חי טיפולית, טיפולי טיפוח ויופי לחולות סרטן, ו-3 מחנות נופש בשנה: בחורף – באילת, באביב – בירושלים, ובקיץ – 8 ימים בהולנד, אנגליה או צרפת.
"מנוחה חזרה הביתה עם אור בעיניים"
מירי ארנטל מספרת, שביום ההולדת ה-15 של מנחם, נערכה לו חגיגה גדולה, שהפכה בדיעבד למסיבת פרידה, בהשתתפות עשרות אנשים שהצטופפו בדירה הקטנה של משפחת ארנטל בירושלים. "אחרי יותר מחצי שנה שמנחם שלנו לא עמד על הרגליים, והיה על כיסא גלגלים, כוכבים גדולים מהזמר החרדי שרו לו, ביניהם מרדכי בן דוד, וזכינו לראות את מנחם קם על הרגליים מחבק את מרדכי, שר איתו עושה סיבוב קטן ומתיישב בחזרה על הכסא, הוא לא קם יותר, אבל זכינו לראות מהי כוחה של שמחה, ואיך היא משפיעה על הגוף".
ושמחה זה הערך שמלווה 24/7 את פעילות הילדים במחנה. כשלא עסוקים בפעילות אקסטרימית מלהיבה, עושים מעגלי שירה ומורלים, ומרימים את הילדים על הכתפיים ורוקדים. מחנות הנופש של זיכרון מנחם עמוסים בסיפורי ניסים שקרו לילדים כאן. אחד הנסים של המחנה הנוכחי הוא הסיפור של מנוחה לווינסון.
טובה לווינסון, אימה של מנוחה (21) מספרת כי מנוחה סבלה מאי ספיקת כליות עוד בינקותה, וכשהייתה בת 3.5 הושתלה לה כליה. בינואר השנה, במהלך ניתוח בשל חסימת מעיים, התגלו ממצאים של סרטן, והתברר כי היא חולה בסרטן הלימפומה. מנוחה עברה ארבע סדרות של כימו, בפעם האחרונה פגע הכימו בדיבור ובהליכה שלה. "מנוחה מאוד רצתה לנסוע למחנה. לאחר שהייתה מאושפזת זמן רב היא ממש הייתה זקוקה לזה. אני בטחתי לגמרי במדריכים ואנשי צוות, ברופאים ובאחיות שמלווים את הנסיעה. הם עושים הכול עבור הילדים ומהתמונות ששולחים לנו רואים שאין להם רגע דל. מנוחה חזרה הביתה עם אור בעיניים. החזירו לי מנוחה אחרת, שהתחילה יותר לדבר וגם ההליכה שלה השתפרה".
דוד שטול (25) קצין בצבא קבע שעומד בקרוב להתחיל בלימודי הרפואה, מתנדב 7 שנים בזכרון מנחם כרכז מחוז דרום, מספר על השינוי שחל בילדים שמגיעים למחנה. "את רואה ילדים שלא פותחים את הפה לאכול כשהם נמצאים בבתי חולים, וכשהם מגיעים לכאן התיאבון נפתח להם והם "מפרקים" צלחות, מדהים לראות מה שזה עושה להם". את ההתנדבות שלו החל שטול במסגרת התיכון בדימונה, אז ליווה ילדים בבית החולים סורוקה. מאז המשיך את התנדבותו גם במסגרת הצבאית. "הייתי שומר את ימי החופש שלי בצבא כדי לנסוע עם הילדים למחנה".
"כולנו כאן לאותה מטרה: להחזיר את החיים לילדים"
אחד הדברים הכי מרגשים במחנה הוא לראות את ההתגייסות והנתינה של עשרות המתנדבים. בנות שירות לאומי, שמטפלות ומשגיחות על הילדים 24/7, הצוות הטכני שכולל בחורים צעירים מישיבות, חלקם אחרי צבא, שכל היום עמלים ומזיעים, כדי להכין, לנקות ולסדר, ולא זוכים ליהנות משום פעילות במחנה, 4 רופאים בכירים מאונקולוגיה וחדר מיון, אחיות, פסיכולוגים, שף וקונדיטוריות, שרה חיה מלכה שכיכבה במאסטר שף וגרה כיום בשטרסבורג, הגיעה גם היא לחזק בגזרת הקינוחים. 98 אחוז מהמתנדבים כאן הם מהמגזר הדתי לאומי, ובימים של פילוג ושסע בחברה, הערבות ההדדית שהיא נר לרגליהם מוכיחה כי עוד לא אבדה תקוותנו.
אורי דימנטמן (35) אב לחמישה ילדים, בעל חברה להשכרת ציוד לאירועים מגני שומרון, מתנדב מאז 2005 בזכרון מנחם. במחנה הנוכחי הוא משמש כרכז הקבוצה הבוגרת, ומספר שכמה מחבריו הטובים ביותר בחייו הם אנשים שהכיר בעמותה. "כהורה מאוד קשה לי לראות כאן ילדים, אי אפשר שלא לעצור את הדמעות. חיים התקשר אליי לפני שבוע ואמר: צו 8 תגיע, הבנתי שהוא זקוק לי, עזבתי הכול ובאתי. אני מגיע כי המקום של החסד בחיים ממלא אותי ואין לי איפה לתת ברמה הזו, אני יודע שאפשר למלא את הילדים בכוחות ובחוויות טובות, ואני רוצה להיות חלק מזה".
כ-1000 בקשות של מתנדבות בשירות הלאומי מגיעות לזכרון מנחם בשנה ורק 25 מהן מתקבלות, המתנדבות נבחרות בקפידה בזכות היכולות הרגשיות החסינות להתמודד עם מצבים שכאלה. מוריה פינקל (20) מעופרה, מתנדבת מזה שנה בעמותה. זו הפעם הראשונה שהיא מצטרפת למחנה חו"ל, ומלווה את מנוחה. "אני באה לכאן לעשות כייף עם הילדים, וכשאחד מהילדים קם ומקיא מספר פעמים, אני פתאום נזכרת שהוא בכלל חולה ובאמצע טיפולים. הייתה לי חניכה שהייתה בבידוד ולא אכלה הרבה זמן, ואחרי שבוע הצלחנו להביא אותה לטעום ארטיק לימון, זה היה עולם ומלואו בשביל ההורים שלה, כולנו כאן לאותה מטרה, להחזיר את החיים לילדים האלו, מגיל מאוד צעיר אנחנו מתנדבות כי אלו הערכים שאנחנו גדלות עליהן".
המחנה הוא נקודת מפגש לכל קצוות החברה
המחנה של זכרון מנחם הוא כור ההיתוך האמיתי של החברה הישראלית, אמנם הרוב המוחץ של המתנדבים מגיע מהמחנה הדתי לאומי, אך החניכים באים מכל קצוות החברה: חילונים, חרדים, קיבוצניקים, פלשתינאים, ערבים ישראלים, מזרחים, אשכנזים, במחנה הקיץ הנוכחי הגיעה לאחר מאמצים רבים של יו"ר העמותה, חיים ארנטל, גם ילדה ממרוקו. "בשנים הקודמות היו מספר חניכים פלשתינאים, והשנה היו אמורים להצטרף עוד 3 ילדים מוסלמים ממרוקו, הם נרשמו ושלחו טפסים אבל הממשלה בצרפת לא נתנה להם ויזות, פנינו לממשל ועד הרגע האחרון ביקשנו שיאפשרו להם להגיע, אך לצערי המדינות באירופה עושות המון קשיים, הקריטריונים של זכרון מנחם הם מי שהחלים מסרטן עד שנה לאחר ההחלמה או מי שהוכר כחולה סרטן, כל שאר הפרטים האחרים לא משנים לנו", אומר חיים ארנטל ומוסיף כי חלק מהיופי במחנה הוא שזה המקום שבו הקצוות נפגשים. "הייתה לנו באחד המחנות בת שירות לאומי מהיישוב הר ברכה שטיפלה במסירות אין קץ בחניכה שהגיעה משכם". במחנה כולם שווים ולבושים באחידות בחולצות הירוקות של זכרון מנחם, לא פעם קשה לזהות מי החניך החולה ומי המדריך.
"הסרטן היה מבחינתי סוג של הפסקה"
אחד החניכים שיכול להיראות בקלות כאחד המדריכים הוא יונתן יגן (22) מירושלים, חרדי לשעבר, שגילה לפני כחצי שנה שהוא חולה בסרטן בלוטות הלימפה. "לא הבנתי איך זה נפל עליי, אבל אמרתי לעצמי שאני אתמודד עם זה, ושאני לא הולך להיכנס לדיכאון. עברתי טיפולי כימו וטיפול ביולוגי, החברים והמשפחה הקיפו אותי, נשר לי השיער והיה לי קשה עם זה אבל הבנתי שבסוף זה יגדל בחזרה, הסרטן מבחינתי היה סוג של הפסקה". יגן מספר, שמייד לאחר שסיים את הכימו נרשם לעמותת זכרון מנחם. "הייתי בקבוצות תמיכה, שיתפתי במה שעברתי, זה גם שחרר אותי וגם עזר לאחרים. המחנה כאן מגבש אותנו, אני מרגיש שאני תורם כאן לאחרים ומבחינתי זו סוג של שליחות. אנחנו מבינים אחד את השני יותר מאשר אחרים שהם לא חלק מהמעגל הזה. אני לא מפחד לדבר על המחלה. אני מצחיק ומשמח כאן את האנשים. כרגע אני עושה בדיקות אבל לא ממשיך בטיפולים, ובעיקר דואג לנצל כל רגע בחיים. יומיים אחרי הטיפולים עשיתי מרתון של 10 ק"מ בירושלים. פגשתי במחנה הקודם (באביב) אנשים שהפכו לחברים שלי ואנחנו בקשר הדוק, ושידכתי אפילו בין 2 חולים. מבחינתי, רכשתי כאן חברים לכל החיים".
אירופה פארק, סיורים בטירות, פארק חבלים, קארטינג, הם חלק קטן מרשימת האטרקציות הארוכה של הילדים במחנה, הילדים שנתלשים ממציאות חייהם ומגרש המשחקים שלהם הופך להיות חדרי האשפוז במחלקות האונקולוגיות, חוזרים, לפחות למשך שמונה ימים (ועוד 2 ימי גיבוש שקודמים למחנה בבית מלון בירושלים) להיות שוב ילדים פעילים ושמחים. ד"ר מתי ארליכמן, רופא ילדים בכיר במיון ילדים בבי"ח שערי צדק ומנהל המיון לשעבר, מתנדב כבר 14 שנים בזיכרון מנחם ומגיע בקביעות 3 פעמים בשנה למחנות הנופש של העמותה, מספר שתכנון הלו"ז של המחנה, לרבות הפעילויות והמתקנים, נעשה בהתייעצות צמודה עם הרופאים, על מנת להתאים זאת לילדים החולים. "זאת אחריות גדולה אבל יש לנו מערכת שיקולים, ולוקחים כל מי שאין מניעה מוחלטת לקחת אותו. הרבה פעמים אנחנו צריכים להתווכח עם הרופאים כדי לצרף אותם, יש אפשרות לטיפול פה והיא לא פחות טובה מכל בית חולים אחר. יש כאן את כל בדיקות המעבדה הנדרשות, לילדים שיש חשש לזיהום אנחנו לוקחים בדיקות דם ותרביות שתן, נותנים אנטיביוטיקה, וכולם נמצאים תחת השגחה רפואית, ואנו עומדים בקשר עם הרופאים בבית, יש כאן רופאים מרמב"ם ומשניידר והם מכירים חלק גדול מהחולים".
"אנחנו חיים מעם ישראל היפה"
כבר למעלה מ-30 שנה שחיים ארנטל לוקח על שתי כתפיו אחריות כבדה כאשר הוא מטיס כ-130 ילדים חולים, חלקם במצב מורכב, ומבטיח להוריהם שיחזרו הביתה בשלום. "בערב הנסיעה היינו צריכים להחתים הורים על סירוב החייאה לילד שנמצא במחנה ובמצב סופני, חולה שכנראה אף אחד בעולם לא היה מעז לקחת, אבל יש לנו את היכולת לבוא ולהתמודד מול הדברים הכי קשים, אף פעם לא אמרנו "לא" לילד חולה. יש כאן 127 זוגות הורים שנותנים בי את האמון, סומכים עליי שאני אעשה את הכול בשביל הילד שלהם, אני מבין שאני לא יכול לעשות את הכול אז אני עוטף את עצמי במעגלים, ומצייד את הרופאים בכל מה שהם צריכים. יש פה מעבדה לתרבית שתן שנותנת התראה תוך כמה שעות אם יש חיידק, מעבדה לבדיקות דם, והקמנו מרפאה בבית המלון שבו אנו שוכנים. המטרה שלנו היא לתת איכות ושמחת חיים ואנו יודעים שאלו מאריכים חיים, היו מספר פעמים שהילדים הצליחו לעבור את המחנה ובכייף, ויום או יומיים אחרי הגיעה הנפילה. אבל מה שנשאר להורים שלהם זה תיעוד של החיוכים והשמחה שלהם, לכן יש לנו כאן 5 צלמים שלא מפסיקים לתעד אותם".
לדברי ארנטל, 98 אחוז מהפעילות של העמותה מתבססת על תרומות, אך בדומה לעמותות רבות, הקורונה שינתה את מפת התרומות מקצה לקצה. "לזכרון מנחם אין ספונסרים, אנחנו חיים מעם ישראל היפה אבל אנשים שהיו תורמים שנים באופן קבוע כבר לא תורמים, ואחרי הרבה שנים אנחנו חושבים איך נוכל להמשיך לשרוד. היום זכרון מנחם מעסיקה למעלה מ-50 איש, חלקם במשרה חלקית, ויש לנו מאות מתנדבים, אבל ההוצאות גדולות, כי הפעילויות שלנו מתקיימות לאורך כל השנה. אנחנו יודעים שילד חולה חי בתוך משפחה וגם הם צריכים לקבל את התמיכה. כשאנחנו לוקחים את הילדים החולים למחנה חשוב לנו לאפשר להורים שנשארים בארץ להתאוורר קצת ולבלות עם האחים שרוב הזמן לא זוכים לתשומת לב, לכן מי שידו לא משגת אנחנו דואגים לשלוח גם את המשפחה לנופש על חשבוננו כדי שינוחו ויצברו כוחות. בסופו של דבר, הסיפורים המשמחים וההצלחות הם המנוע שלי, ומה שנותן לי בסוף את הכוח להמשיך".
לתרומות לעמותת זכרון מנחם לחצו כאן.