אני מודה לך ששמרת על המדינה ולא חסר לך אומץ כשעמדת מול מחבלים ושגם אם לא הלך לך טוב, אז יום למחרת קמת במצב רוח טוב" - אלה המילים שהבן שלי כתב אחרי שאבא שלו חזר מהמלחמה. המילים האלה מקפלות בתוכן רגעים איומים שהתרחשו בין סמטאות עזה ותעצומות נפש אדירות שנדרשו כדי להרים שוב את הראש. תלינו את המכתב הזה על המקרר. וכל בוקר וכל ערב אני קוראת אותו. משננת ונדהמת מהדיוק של ילד בן עשר שמבין שהעולם סביבו בלתי נסבל כרגע, ובכל זאת, צריך לקום ולהמשיך לצעוד.
צמיחה שנובעת מתוך הבכי
את ט"ו בשבט חוגגים באמצע החורף. דווקא כשאילנות עומדים קרחים ומכוערים. בתלמוד הבבלי במסכת ראש השנה מסבירים את הבחירה הזו ואומרים – "הואיל ויצאו רוב גשמי שנה".
התאריך שנבחר כדי לחגוג את ראש השנה לאילנות אינו הזמן בו הם עומדים בשיא יופיים ופריחתם. גם לא הזמן שבו פירותיהם צומחים. אלא דווקא הזמן הסתמי ומשעמם לכאורה שבו רוב הגשם כבר ירד, רוב הפוטנציאל כבר טמון באדמה. הזמן בו השורשים מעמיקים את האחיזה. מתכוננים לצמיחה החדשה. זו לא צמיחה מלבבת, כמעט לא רואים אותה כלפי חוץ. אבל היא הכי חשובה שיש. אנחנו עוצרים להודות על השורשים שחבויים באדמה. אלה שלמרות הרוחות הגשמים והסערות, ממשיכים ומעמיקים את האחיזה.
צמיחה פוסט טראומתית היא גדילה שמתרחשת מתוך השבר. צמיחה שנובעת מתוך הבכי, מתוך האבל, מתוך החורבן מההבנה מה חשוב באמת אחרי שנפגשים עם הסופיות של המוות. לא רואים אותה מיד. היא לא בהכרח יפה ופורחת. אבל היא קיימת. היא אפשרות שחבויה אי שם מתחת להררי הכאב.
מחקרים גילו שרובנו, אחרי טראומה נחווה צמיחה מסוימת. אז איך משפיעים על עצמנו ועל משפחתנו לחוות דווקא צמיחה? לצאת מקשיים מחוזקים? קודם כל, צריך לדעת שהאפשרות הזו קיימת, להרגיל את המוח שלנו לחשוב לכיוונים החיוביים. אחר כך, חשוב לעצור ולשים לב לחוזקות שלנו. ממש כמו שאנחנו עוצרים בזמן שהאילנות קרחים לחלוטין ומודים על השורשים. לכל אחד ואחת מאיתנו, לכל משפחה ומשפחה יש את השורשים שלה. אלה שיושבים עמוק בלב ומחזקים אותנו בשעת משבר.
עבור חלקנו זו תהיה ישיבה משפחתית מול סרט, לחלקנו דווקא המכתבים ששולחים לאבא או אמא שבמילואים. ולחלקנו זה אולי האוכל או המשחק המשותף שאנחנו אוהבים לשחק, אפילו טיול עם הכלבה. צריך להצליח לראות את השורשים שלנו. לחגוג אותם. להודות על היכולת שלהם להעמיק את האחיזה גם באפילה.
לפני כחודש ביקרתי בבית החולים לוחם פצוע, הוא היה מרותק למיטתו בשל רגל שנכרתה לא מזמן. הוא לא הצליח כמעט לזוז, בטח שלא לצעוד. אבל העיניים שלו כשדיבר ברקו וזהרו. אני זוכרת שנדהמתי מהשילוב הבלתי אפשרי הזה, מיטת בית חולים עצובה עם עיניים נוצצות. ועכשיו, חודש אחרי הוא כבר נע בגמישות מפתיעה ואומר – "אם צריך, אני אחזור להילחם".
השנה בט"ו בשבט אני ארגיש עמוק בלב את המאבק של השורשים מתחת לאדמה. אני צריכה את הנחישות שלהם עכשיו. את התעוזה לחפש דרך באפילה ולא לוותר. ובכל בוקר אתעורר עם המילים של הבן שלי ועם העיניים הנוצצות של הלוחם הפצוע, ואזכיר לעצמי, שגם בתוך החושך אפשר להמשיך ולצעוד. להמשיך ולצמוח.
הכותבת היא ראש הישיבה החילונית של ארגון בינ"ה (הבית של היהדות הישראלית).