בימים האחרונים הולכת וגדלה כמות המצטרפים החדשים לקבוצות ה"רילוקיישן ל…" (השלימו בעצמכם כל שם של מדינה). בכל רגע צצה עוד הודעה בסגנון "מבררים אופציה לרילוקיישן, רציתי לדעת האם.." (השלימו בעצמכם כל שאלה). מפתיע? לא באמת. כשמדינה מתפרקת, אנשים מחפשים מפלט.
ובכלל, שיקום מי שלא עלתה לו פעם המחשבה בראש - איך זה לגור בארץ אחרת. מי לא גלגל בדמיונו איך זה לחיות באקלים קריר יותר, בתרבות זרה ומנומסת, להתנסות בשפה חדשה. לחיות קצת בשקט, אחרת, במנותק מהרעש והבלגן של ישראל. זה רק לזמן קצר, אולי שנתיים. הזדמנות לעשות קצת כסף, לצבור חוויות. והילדים, הם רק ירוויחו וילמדו עוד שפה. עם המצב בארץ היום אין ברירה, והעולם הפך קטן בשנים האחרונות, אז למה לא?
רוב הסיכויים שתישארו חצויים
אחרי עשר שנים בגרמניה, אני לא זו שאגיד לכם לא, אבל אני כאן בכדי להזכיר לכם לעצור לרגע ולהסתכל על התמונה במלואה. מעבר למדינה אחרת זו החלטה גדולה, משנה חיים. ברגע שנחשפתם למשהו אחר, שונה, שום דבר כבר לא יהיה אותו הדבר. אולי תאהבו את זה, תתחברו למקום החדש ולא תרצו לחזור חזרה. אולי תתנו לזה צ’אנס רק עוד שנה אחת ודי ואז תשברו סופית ותחזרו, כי אין כמו בארץ.
אבל מהרגע שתתנסו במגורים בארץ אחרת, בין אם תחליטו כך או אחרת או לא תחליטו כלל, רוב הסיכויים שתשארו חצויים. גוף כאן, לב שם. כשהמצב קשה רוצים רחוק, כשהגעגועים עולים רוצים קרוב. כי בחיים כמו החיים, אין מושלם, אין אמת אחת, אין רק שחור-לבן. החיים ברילוקיישן מורכבים מצבעים רבים.
בהתחלה יהיו קשיי הסתגלות. צריך להתחיל הכל מחדש - ללמוד תרבות, התנהגות, שפה. להכיר חברים, מנהגים. ישנה תחושת זרות שכזו שלא עוברת, לעיתים גם אחרי שנים, מין חוסר שייכות של מהגרים. והבדידות, הדאגה להורים שנשארו מאחור, הגעגועים שמתגברים עם השנים. אני לא כאן ולא כאן, כבר לא יודעת לאן אני שייכת יותר, אם שייכת לאן שהוא בכלל.
ואז עולות המחשבות על הארץ, על חזרה, בטח בזמני ביקורים. שם תמיד הכול קל יותר, זורם, מוכר, המשפחה, החברים, האוכל הטעים. ישראל זה הבית, למרות כל הצרות. אבל הרעש, הבלגן, הצפיפות, חוסר כבוד, המצב הבטחוני, הפוליטי. איזה כייף שאפשר לחיות במדינה זרה, בבועה. אפשר לחיות בשקט, בנימוס, ברוגע, במנותק. והחינוך לילדים, מושלם.
חשבו מה נכון לכם כמשפחה
אני יכולה להמשיך עם הבעד והנגד עוד שעות, ככה זה כשאת חצויה, כבר שנים, חיה על הגדר, מקווה ליפול באיזה צד. וכשהתקבלה אצלנו לבסוף ההחלטה לחזור, המדינה משתנה לנו מול הפנים ובלב כבד אנחנו מקפלים את ההחלטה ומניחים אותה בפינה, עד שמשהו משמעותי יקרה ונוכל לחזור ולאוורר אותה.
אז לכל מתלבטי הרילוקיישן, אין לי עבורכם תשובה ברורה. המציאות מורכבת, בכל מקום, את זה אתם כבר יודעים. מה שכן, נסו לברר היטב מראש מה שניתן על מדינת היעד, לבקר בה, לשאול כמה שיותר אנשים שכבר גרים שם, בסטטוס משפחתי ומקצועי דומה לשלכם, לקבל פרספקטיבה רחבה.
אך מה שהכי חשוב בעיני זו הפרופורציה. לנשום היטב, לא לקבל החלטות נמהרות מפחד, הכול יכול להשתנות, החיים דינמיים ואין באמת וודאות מוחלטת. אז בין אם החשש הוא להישאר בישראל או החשש הוא מלקבל את ההזדמנות לעבור מדינה - אל תתנו לפחד לנהל אתכם, חשבו מה נכון לכם כרגע, למשפחה.
החיים ברילוקיישן לא תמיד קלים וזוהרים כמו שהם נראים מתמונות באינסטגרם, זה לאו דווקא הפתרון. ועם זאת, רילוקיישן יכול להיות גם חוויה משמעותית ונפלאה. (לא תקבלו ממני תשובה ברורה, כבר אמרתי).
אז תשקלו את כל הנתונים ואולי עוד נשתמע, תזהו אותי בפוסטים בקבוצות הרילוקיישן, עונה לכם על שאלות. ואולי תראו אותי שם שואלת שאלות משלי, מחפשת גם עבורי אלטרנטיבה, התחלה חדשה.
הכותבת היא מאמנת ומלווה נשים לשינוי וצמיחה. מחברת הספר ״כשהחיים קורים לך״. מתגוררת כעשור עם משפחתה בברלין.