"זו לא את, זה אני", ככה היה נכון שכל מתבגר יגיד להורים שלו רגע לפני שהוא מגלגל עיניים, מתחצף ופוגע בהם. זה נכון, כל גיל והשלב ההתפתחותי שלו, ועם זאת אף אחד לא מכין הורה לרגע הזה שהוא מרגיש שמישהו שדד לו את הילד, את החמידות שלו, את הרוך שלו. אף אחד לא מכין הורה לרגע הזה שהוא מקבל מסרים שהוא כבר לא משמעותי ושעדיף שיצמצם נוכחות. 

אתם משקיעים בילד שלכם, נותנים לו את כולכם, דואגים לצייד אותו בשק ערכים, תובנות, אתם רואים שזה מגיע למקום טוב ואז, פתאום, זה מרגיש שהוא עושה לכם מול העיניים פניית פרסה. עושה בדיוק את ההפך, מתנגד לשם ההתנגדות, מזלזל, מתרחק, משתמש בכם, מבקר, מרחיק ולכם זה מרגיש שאין לכם מה לעשות מול הדבר הזה - והשאלה המתבקשת היא: מה לעזאזל קרה פה ומה עושים עם זה? ברוכים הבאים לגיל ההתבגרות.

מה עובר עליהם? כאחת שמלווה מתבגרים במשך הרבה שנים, בעיניי זה גיל מרתק שאין כמוהו, ומצד שני אני מבינה את הקשיים האין סופיים, הדאגות ותחושת חוסר האונים שלא מעט הורים חשים בשלב הזה עם ילדיהם. אני מאמינה שידע עושה קצת סדר ובעיקר נותן הרבה מאוד שקט. אז קחו דף ועט ותכתבו לכם עובדות, מחשבות, זוויות הסתכלויות חדשות שיכולות במעט להקל על התחושות הקשות והמורכבות שלכם עם המתבגרים שלכם.

נתחיל מאבן היסוד. הורים יקרים, זה באמת לא אתם, זה לגמרי הם. זה הם, שהמוח שלהם (המוח הקדם מצחי ליתר דיוק) עוד לא מפותח, אף שהם נראים כבר כל כך גדולים. זה הם שחלקים כל כך חשובים כמו ויסות, יכולת לתכנן קדימה, מניעת אימפולסיביות, צורך אין סופי בריגושים, מודעות נמוכה לסכנה והיעדר פחד מהמחיר על מעשיהם, עדיין לא בשלים.

כן, אין להם, עדיין, בצורה מפותחת ומאוזנת את החשש הזה שיתפסו אותם, ואז הם אומרים לעצמם: "בקטנה", או "לי זה לא יקרה", וגם אם יקרה? "מה כבר יקרה"?. אם נתבל את חוסר הבשלות המוחית ונוסיף לה תמצית מרוכזת ברמות גבוהות של הורמונים, תתקבל ההרגשה שאפשר לסגור את הבסטה. אז זהו, שלא. אין לנו את הפריבילגיה לסגור את הבסטה, לוותר על היחסים איתם, לוותר עליהם בשם המופעים שלהם, בשם הפגיעות שלנו.

מאיה נעמן (צילום: באדיבות המצולמת)
מאיה נעמן | צילום: באדיבות המצולמת

למה נראה לך שאתה מדבר אליי ככה?

אין ספור סיטואציות שהם חווים ברשת או פנים אל פנים גורמות להם להילחץ ולחוות את הסיטואציה כקטסטרופלית ולא פחות מזה. זה לא שהם דרמטיים או היסטריים, ככה עובדים המוח והנפש שלהם. זוכרים? אין ויסות, אין יכולת הרגעה, אין יכולת אמיתית להסתכל על הדברים בפרופורציה והכל נחווה בעוצמות כל כך גבוהות כי המוח שלהם מפריש במצבים כאלה את ההורמון קורטיזול שתפקידו לסמן לנו סכנה ממשית. כן, כשהיא קמה בבוקר והשיער שלה לא מסתדר, כשהוא עומד מול המראה ורואה חצ'קון גדול, מופרש להם הורמון במוח בכמויות כאלו כפי שמופרש אצלנו, המבוגרים, כשאנחנו בסכנה ממשית וקיומית.

אז הם נכנסים למצב של סטרס, הגוף שלהם נכנס ללחץ, הם חשים חרדה, איום ואחד הדברים שמרגיעים את המצב הזה זו אגרסיביות. הם צריכים לפרוק את הזעם והתסכול שלהם כדי להגיע לרגיעה, אבל הם לא יכולים לעשות זאת מול כולם כי החברים והמורים שלהם לא יעמדו מול הזעם המתפרץ הזה, מול הר הגעש שהולך לשרוף את כל מי שעומד בקרבת מקום, ולכן אנחנו נהיה אלו שנפגוש את העוצמות האלו באופן הכי עוצמתי וחזיתי.

המתבגר שחווה עכשיו קושי חברתי לא יפנה בנינוחות, אם בכלל, אל ההורה שלו ויספר לו על איך הביכו אותו או השפילו אותו. אז במקום לספר לנו מה עבר ועובר עליהם, הם יתפרצו עלינו. והם? יש להם כבר שנים של ניסיון איתנו. הם יודעים היטב איפה מסתתרות רגשות האשמה שלנו, מה החולשה שלנו, מה הכי יכאב לנו והם רוצים וצריכים עכשיו עימות בשביל להצליח להרגיע את עצמם, הם יורים, הם מכאיבים והם עושים את זה במומחיות מפחידה. ואנחנו? כדאי מאד שנבין שהם בסערה, ושבסערה אנשים זקוקים יותר מכל ליבשה בטוחה, יציבה ושקטה. רצוי שנבין שיש לנו ברגעים האלה אין ספור תפקידים.

יש לנו תפקיד ללמד אותם לריב, יש לנו תפקיד להיות דוגמא אישית איך מנהלים רגשות כי עכשיו לא רק הרגשות שלהם סוערים, אלא גם שלנו. יש לנו תפקיד ללמד אותם איך מנהלים כעס בלי לפגוע באחר. יש לנו תפקיד להבין אותם, לראות מעבר למילים. זה לא אומר שנאפשר להם לעשות מאיתנו שק חבטות. כשהם יעברו את הגבול שלנו, נסתכל להם טוב טוב בעיניים ונגיד להם בצורה מאוד ברורה ופשוטה: אם אתה מדבר אליי ככה בטח משהו רע מאוד עובר עליך, ועדין אני לא מרשה לאף אחד לדבר אליי ככה, גם לא לך. כשאני אירגע ואתה תירגע נדבר. כל מילה מעבר לזה פשוט מיותרת במקרה הטוב, או מסלימה ומרחיקה במקרה הרע.

מלאכת ההתקרבות

הילד שהתחצף אלינו עכשיו, דיבר אלינו בצורה פוגענית ומעליבה – הוא יודע. הוא יודע שהוא עבר את הגבול, הוא יודע שהוא פגע בנו, ועכשיו מעבר למה שהעסיק אותו טרום התפוצצות פצצת האטום, עכשיו גם ההורים שלו כועסים, מאוכזבים, פגועים ממנו. החוויה הזו היא קשה, מייצרת בדידות והם לא יודעים מה לעשות איתה. הם לא תמיד יודעים איך לרדת מהעץ, הם לא תמיד יודעים איך להתקרב חזרה וגם זה התפקיד שלנו. ללמד אותם איך עובדת מערכת יחסים טובה. כועסים ומתרחקים, ואח"כ מתקרבים. אז אחרי שאנחנו מתקררים, נרגעים, נושמים חשוב שנבוא אליהם. נשאל אם עכשיו זה זמן טוב לדבר ונברר מה שלומם.

חשוב לזכור שגם אם זה לא מרגיש ככה לפעמים, מתבגרים רוצים וצריכים את הנוכחות והמעורבות שלנו. הם זקוקים למינון מדויק (ומאתגר) המשלב גבולות ברורים מחד, ומאידך שניקח בחשבון אמיתי את הצרכים, הרגשות והרצונות שלהם. הם זקוקים שנהיה עבורם כתובת בטוחה, שנהיה עבורם הסמן שהם לא תמיד מצליחים לייצר עבור עצמם.

 

הכותבת מלווה מתבגרים והורים. בעלת M.A בחינוך עם התמחות בלקויות למידה והפרעות קשב וריכוז. בעלת קבוצת הוואצאפ "מעשה בהורות"