בעולם מקביל של משפחות האנשים שמתמודדים עם מגבלות, מיליון ושש מאות אזרחים ואזרחיות בישראל, מתעסקים בשבועות האחרונים בשאלה אחת: האם אני נותן אמון במסגרת אליה אני שולח.ת את היקר לי מכל? כששמענו על המקרה המזעזע במעון "בני-ציון" הלב שלנו נשבר, התרסק. "איך אפשר לפגוע באנשים שלא יכולים ולא יודעים אפילו להתגונן?", חלקנו לא הצלחנו לעצום את העיניים בלילה שבו פורסם הדבר. הזעזוע היה אדיר.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שהגעתי למפעל המוגן. ישבתי במסדרון, ובתוך רגע הייתי מוקפת במעגל משתקמים שהתנפלו עליי בהתלהבות. ישבתי בשוק, מנסה לחייך ולהספיק להקשיב לכולם, תוך כדי שהם מציגים את עצמם. הם לוחצים לי יד, מחייכים, שואלים, חוקרים, מחבקים, ואני? בתחושות מעורבות של פחד, התרגשות, בלבול, אי-שייכות ושייכות . נשמתי עמוק ועניתי לכולם על השאלות, המחסום שהיה בתחילה החל לרדת והתחלתי להרגיש "בבית".
מעולם לא הייתה לי היכרות מעמיקה עם אנשים "כאלה". כילדה, כשפגשתי במישהו שהיה נראה לי שונה בנוף, חריג, הייתי משפילה את העיניים במבוכה והולכת, חושבת לעצמי "למה אני נולדתי בסדר והוא לא". בתום זמן קצר הסתכלתי עליהם, הרגשתי שהלב שלי מתמלא, והבנתי שמצאתי את המקום שלי.
שבע שנים עברו מאז שהתחלתי שירות לאומי במפעל המוגן של עמותת "צ'יימס ישראל". במפעל בכל בוקר המשתקמים מגיעים ללמוד מיומנויות תעסוקה ולהתקדם בתחום זה, כל אחד על פי רצונותיו יכולותיו, כשהמטרה שלנו באמת היא לנסות לקדם כל אחד מהם כמה שהוא מסוגל, בשירות מכוון אדם, במטרה להביא לשוויון תעסוקתי.
"זה לא קשה מדי?", "את לא רוצה לעשות פחות במקום עבודה אחר ולהרוויח יותר?", אלו התגובות של קרוביי בדרך כלל. האמת היא שאני מכורה לעבודה שלי. אני אוהבת לקום בבוקר ולהגיע למפעל, וכשיש לי יום חופש, או כשאני נאלצת להיעדר, אני באמת מתגעגעת לעבודה, אליהם, הם הלב שלי. אז נכון, המשכורת נמוכה יחסית לתואר שעשיתי, ולעיתים אני מוותרת על הנאות של בני גילי, כי העבודה כל כך מתישה שאת נזרקת על המיטה ב21:00.
לעבוד עם אנשים עם מוגבלות זאת זכות. זה להתרגש איתם, לשמוח בשמחתם, לכאוב את כאבם, לקחת את הדאגות שלהם איתך הביתה, לעשות חשבון נפש תמידי עם עצמך. האם פעלתי נכון? האם הגבתי נכון? המשתקמים הם שלימדו אותי להסתכל על החיים מזווית קצת שונה והם גם לימדו אותי לאהוב מכל הלב. הם כנים, אמיתיים, רגישים ואדיבים. הם בעצם הדרך לחיים נכונים. יש בהם תכונות כל כך טהורות שאותן אני מאחלת לעצמי ולחברה שלנו, שדואגת להיות שיפוטית, קשה ומנוכרת לכל השונה ממנה, חברה שיש בה לפעמים צביעות ואדישות.
אני כותבת כי אני רוצה שתדעו שיש אנשים טובים, גם במעון בני ציון, ואלה שהתעללו הם המיעוט שבמיעוט. תראו אותנו, תסמכו עלינו, האמון שלכם, המשפחות, הוא שמעודד אותנו לקום כל בוקר לעבודה המאתגרת שלנו. במציאות כזאת הסיפורים המחרידים יוצאי דופן והרעים הם מעטים, יש אנשים טובים שמטפלים בילד שלך/ באחות של חבר שלך/בשכן שלך/ובכל אדם מיוחד אחר שצריך כתף להישען עליה, יד שתושיט לו עזרה ורצון משותף להיות חלק ממשפחה אחת ענקית חמה ואוהבת.
הכותבת היא סגנית מנהלת במפעל הרב-נכותי המוגן בראש העין של עמותת צ'יימס ישראל, הפועלת מזה 30 שנים למען אנשים עם מוגבלות ובני משפחותיהם