הם גדלו בפנימיות, הם מנותקים ממשפחתם או שלחלקם אין משפחה מתפקדת, בגיל 18 הם יוצאים אל העולם הגדול, ומגלים שהם צריכים להתמודד עם כל מהמורות החיים לבד. צעירים נעדרי עורף משפחתי, חסרים בצמתים רבים בחייהם את התמיכה והליווי המשפחתי שיש לרובנו, עמותת "ילדים בסיכוי" מסייעת להם בפן הרגשי והמקצועי, ונותנת להם את כל הכלים כדי להצליח, ללמוד, ולהשתלב בתעסוקה הראויה להם.
"בפנימייה יכולתי לקבל את כל המעטפת שלא הייתה לי בבית"
כשהיה בן 13, מוגס אנאגאו (26) עלה לארץ מאתיופיה עם סבתו ושני אחיו הקטנים. אימו נפטרה שנה לפני כן, ואביו, מאז ילדותו, לא היה נוכח בחייו. "עד גיל 7 לא ראיתי בכלל את אבא שלי", מספר מוגס, "וגם בהמשך, הקשר לא היה כמו קשר שיש בין אבא לבן. אבי עלה לארץ כשנתיים אחרינו, עם המשפחה שלו, ועד היום כמעט ואין בינינו קשר".
לאחר ארבע שנים במרכז קליטה בחיפה, מוגס, סבתו ואחיו הקטנים עברו לבת ים. "מגיל 16 יצאתי למסגרות חוץ ביתיות", הוא מספר, "אחת המתנדבות בבית הספר הציעה לי את הפנימיה באלוני יצחק, הבנתי שהסיכוי שלי להצליח שם יותר גדול כי יש שם את כל המעטפת שלא הייתה בבית".
כשמוגס סיים את הפנימייה, הוא עבר למכינה קדם צבאית ולאחר מכן התגייס כחייל בודד ושירת כמש"ק בקרה אווירית בחיל האוויר. משם יצא לקצונה, סיים בהצלחה ושובץ במודיעין חיל האוויר. "לקראת השחרור מהצבא, ניסיתי לבדוק אם יש עמותות שיכולות לעזור לי וללוות אותי, גם מבחינה כלכלית. אמנם חסכתי אבל היה ברור לי שאם אני הולך ללמוד ארבע שנים, אני זקוק לגורם שיעזור לי. כך הגעתי לעמותת ילדים בסיכוי. הם מלווים אותי כבר שנה וחצי וקיבלתי מהם מעטפת וסיוע במגוון של תחומים: שיעורי אנגלית במסגרת קורס של העמותה, סיוע בבקשת מלגות, עזרה מבחינה כלכלית וחיבור לאחד המתנדבים, מנכ"ל באחת החברות הגדולות בארץ, שמלווה אותי ועוזר לי בהמון תחומים. במהלך תקופת הקורונה קיבלתי פעמיים מענקים שעזרו לי קצת. אני בקשר קבוע עם נעמית, המלווה שלי מטעם העמותה, וזה מסייע לי גם מבחינה נפשית. גם אחי האמצעי, לוחם בצבא, מלווה על ידי עמותת ילדים בסיכוי. בקרוב אני מתחיל ללמוד הנדסת חשמל ב-HIT וכל מה שאני רוצה כרגע זה לסיים את התואר בהצלחה".
ללא עורף משפחתי, מיה סיימה בהצלחה את לימודיה ומבחני הלשכה
"שני ההורים שלי גדלו בבית של ניצולי שואה, ההשלכות מלוות את כולנו", מספרת מיה ילינק (25) מפתח תקווה, יוצאת בשאלה שגדלה כחרדית לאומית בירושלים, לצד ששת אחיה. "למדתי בבית אל באולפנה, יצאתי מהבית בגיל 16, ובגיל 17 הקשר עם המשפחה נותק לגמרי. היו בעיקר סכסוכים על רקע דתי, רמת הדת שלי לא הייתה מספיקה כדי שאשאר בבית. יש לי 6 אחים קטנים, היום אני גרה עם אחת מהן שגם היא יצאה בשאלה, יש לי אח נוסף שיצא בשאלה, ועם שאר האחים אני בקשר. ככל שהם גדלו וקיבלו טלפונים, הקשר הפך לנגיש. עם אבי הקשר לא יציב, ועם אימי אין קשר בכלל, היא לא מקבלת את זה שיצאתי בשאלה".
מיה מספרת שהחיים באולפנה היו נוחים ומסודרים, "שיפור משמעותי לעומת הבית", אך משום ששהתה בפנימייה דתית, לא הייתה לגיטימציה לכך שמיה אינה בקשר עם משפחתה, היא לא יכלה לדבר על הנושא ולא הופנתה על ידי האולפנה לרווחה או לעמותה שיכלה לסייע וללוות אותה.
מיה התגייסה כעתודאית ומשם המשיכה ללימודי משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. "הייתי לבד בעולם. הגעתי לאוניברסיטה, ופתאום זה היכה בי - כל התשלומים שהחיים זימנו לי", מספרת מיה, "בפנימייה היה סיוע למשפחות דתיות מטעם המדינה, שהגיע ישירות אלי. לא הייתי צריכה לדאוג אך עדיין בזמן הלימודים עבדתי כבייביסיטר ובניקיונות. באוניברסיטה התחלתי שני תארים במקביל - משפטים וכלכלה, במקביל עבדתי בניקיון והייתה לי מלגה של חברותא, לימודי גמרא לדתיים וחילוניים".
בסוף השנה הראשונה ללימודים, כעתודאית, מיה גויסה לטירונות, שם היא הבינה שהיא לא תוכל לעשות את זה לבד. "אני זוכרת שכולן הגיעו מהוגנות ומסודרות, ואני בכלל לא ידעתי למה לצפות. הגעתי ביום הראשון ולא ידעתי בכלל איפה נחתי, לא היה לי את מי לשאול ועם מי לברר. הבנתי שאני חייבת עמותה או מישהו שיעזור לי, כי לבד זה פשוט בלתי אפשרי".
סטודנטים רבים נעזרים בהוריהם במהלך הלימודים, חלקם גרים בבית או שההורים מסייעים להם כלכלית במהלך תקופה זו. למיה לא הייתה אף אחת מהאפשרויות הללו. "אבל זה דווקא היה החלק היותר קל", היא מסבירה, "הסתדרתי והשתלבתי. הכרתי מרכז למידה לנערים בירושלים, עבדתי שם והייתה לי משכורת מסודרת מהעירייה. להיות סטודנטית היה חלום, היו לי מלא אופציות, נהניתי מאוד לעבוד וללמוד ביחד, הקושי האמיתי הגיע כשהבנתי שאני צריכה להתגייס ולשרת שש שנים, כשאין לי מושג לקראת מה אני הולכת".
"אני זוכרת שכולן הגיעו מהוגנות ומסודרות, ואני בכלל לא ידעתי למה לצפות. הגעתי ביום הראשון ולא ידעתי בכלל איפה נחתי, לא היה לי את מי לשאול ועם מי לברר. הבנתי שאני חייבת עמותה או מישהו שיעזור לי, כי לבד זה פשוט בלתי אפשרי"
אז הבינה מיה שעליה לחפש עמותה שתלווה אותה, כך הגיעה לעמותת מייקל לוין, עמותת יתד, ומשם לעמותת ילדים בסיכוי. "אני מלווה על ידם כבר ארבע שנים, אני לא יכולה להתחיל לתאר כמה שהמלווה שלי מטעם העמותה, נעמית, עזרה לי. היינו בקשר טלפוני פעם בשבוע, מבחינתי זה היה עולם ומלואו, גם אם לא תמיד יש איך לעזור, העובדה שמישהו מתקשר ומתעניין בי, שואל לשלומי ואם קורה משהו הוא מודע לכך ואכפת לו, הופך את כל הקערה על פיה. בנוסף, חיברו ביני לבין מנטורית שמלווה אותי גם מקצועית".
מיה מספרת שהתקשתה מאוד להתמודד עם המסגרת הצבאית, בזכות הליווי שקיבלה, הצליחה להשתחרר אחרי שנתיים. "גם אז זה לא היה פשוט", היא נזכרת, "המחשבה שאין ברירה וכדי להיות חלק מהחברה הישראלית אני חייבת לעשות צבא, היא בלתי ניתנת להפרדה, הייתי צריכה לעשות הרבה עבודה אישית, והמלווה עזרה לי להרגיש שזה בסדר. גם היציאה לעולם האזרחי לא הייתה פשוטה, המנטורית ששודכה לי מטעם העמותה, היא עו"ד, אנחנו נפגשות על בסיס קבוע, והליווי הפך להיות גם חברי. היא סייעה לי במציאת עבודה, בכתיבת קו"ח, וגם ברובד הכלכלי – למדתי קורס בהתנהלות כלכלית, וחיברו אותי למחלקת הרווחה שסייעה לי בתקופת הקורונה".
בימים אלה, מיה סיימה את ההתמחות בנזיקין בתחום רשלנות רפואית, ועברה בהצלחה את מבחני הלשכה. "מגיל צעיר היה לי ברור מה אני רוצה לעשות, במקור רציתי להיות שופטת, בינתיים אני עדיין עובדת במשרד שבו התמחיתי, ובקרוב אתחיל לעבוד כעורכת דין".
"המטרה שלנו היא לקדם צעירים נעדרי עורף משפחתי"
תכנית הבוגרים של עמותת ילדים בסיכוי – "גשר לעצמאות" - נעשית בשיתוף משרד הרווחה, ומיועדת לבוגרי פנימיות ומסגרות חוץ ביתיות, נעדרי עורף משפחתי, שאינם יכולים לחזור לבית ההורים ממגוון סיבות: יתמות מלאה, בית מתפקד אבל אחת הדמויות פגעה בילד, צעירים להורים שאינם יכולים לתת תמיכה רגישת או כלכלית.
בגשר לעצמאות יש 27 דירות בפריסה ארצית מחיפה ועד באר שבע, כאשר בכל אחת מהדירות מתגוררים ששה צעירים או צעירות, המקיימים יחסי שותפות עצמאיים עם ליווי ותמיכה של עמותת ילדים בסיכוי. הדיור מסובסד ולכל דירה יש מלווה מטעם העמותה, אשר נותנת מענה התפור אישית לכל צעיר או צעירה וצרכיהם. "מטרת המעטפת של תוכנית הבוגרים היא לקדם את הצעיר", אומרת תמר מילינר, מנהלת תכנית הבוגרים של עמותת ילדים בסיכוי, "כל אחד בונה תוכנית יעדים אישית בהתאם למוטיבציה והיכולות האישיות, בין אם מדובר בהוצאת רישיון נהיגה, טיפול רגשי, מיצוי זכויות, לימודים וכו', האלמנט המוביל הוא שיש השתתפות כלכלית שלהם כאקט חינוכי וכלמידה, של התנהלות כלכלית, בניגוד לפנימייה, שם כל דבר לא עלה להם. הצעירים יכולים לשהות בדירות במהלך השירות הצבאי והלאומי, וגם שנה לאחר השירות, לתקופה של כ-3-4 שנים. הציפייה היא שהצעירים יחזיקו עצמאות, יקומו לבד לשירות הצבאי וכו'. הקשר עם המלווה הוא מאוד משמעותי, פורמלית, הליווי הוא למשך 3-4 שנים אך באופן לא פורמלי, יש המשך ליווי בקהילה. החסר בעורף משפחתי לא נעלם, בשנה האחרונה יש לנו תוכנית לאימהות צעירות לילדים בגיל הרך, אלו אותן נשים שהיו בתוכנית הצעירים בקהילה. הן הפכו לאימהות, וההורות מביאה איתה אתגרים חדשים: ייעוץ זוגי, מיצוי זכויות, גישור סכסוכים. בתוכנית יש צעירים שנושקים לגיל 30, גם בעולם הרגיל אנשים נעזרים בהורים לפחות עד גיל 30 ולכן גם כאן יש לנו המשך".
השנה עמותת ילדים בסיכוי יצאה במבצע התרמה וזקוקה לכל סיוע אפשרי כדי להמשיך לעזור לצעירים נעדרי עורף משפחתי בליווי, הכוונה ותמיכה בדרכם העצמאית. לתרומות לחצו כאן.