הוריי התגרשו כשהייתי בת חמש, ולמרות הקשיים המובנים שבכך זה לא הרגיש לי דאז כשונה או חריג. בזמן התהליך ואחריו קרו מקרים בהם תיווכתי בין הוריי, ולעיתים קרובים מצאתי את עצמי "באמצע" והרגשתי הרבה אחריות על הכתפיים. ככל שהתבגרתי הבנתי שזה לא בדיוק חייב לקרות כך, כשנותרו בי משקעים מההליך הזה ובמיוחד מהמענה הבלתי אופטימלי שזכיתי לו. חשבתי על כך שיכולה להיות קיימת מציאות שונה, שבתוכה ייתכן והדברים יכלו להיעשות אחרת. הבנתי עוד משהו - שאם הייתי פתוחה לדבר על כך בזמן אמת, אולי הכול היה מרגיש לי טיפה יותר פשוט. זאת סוגייה שנותרה בי פתוחה במהלך השנים, עד שכל הקצוות התחברו כדי להתמודד ולפתור אותה בסיבוב אחר שבו זכיתי לתיקון ולסגירת מעגל - שנועדה לתת לאחרים את מה שעבורי לא היה בזמן אמת.
יש פה הרבה מה לתקן - אז למה לא?
בכיתה י"א הצטרפתי לארגון LEAD – המסלול לפיתוח מנהיגות, שבמסגרתו כל נערה ונער מתנסים במנהיגות מעשית על ידי הקמת פרויקט חברתי בתחום הקרוב לליבם שנועד להאיר פינות חשוכות בחברה הישראלית, ולתת פתרון לבעיות שלא זוכות למענה. הרגשתי שקיבלתי פה מתנה - הזדמנות להשפיע לטובה על חיי אחרים. התלבטתי מאוד לגבי התחום שבו ארצה לפעול ובמהלך אחד המפגשים שקיימתי עם הצוות שלי עלה הסיפור שאני בת להורים גרושים. הם הציעו שאתמקד בו, אבל בהתחלה ממש לא רציתי. חששתי לחשוף את כל מה שעברתי, את הקשיים והמצוקות, בייחוד אחרי שבמשך כל כך הרבה שנים לא דיברתי על זה. במהלך אותה השיחה הנחנו לזה, אבל אז התחלתי לשאול את עצמי הרבה שאלות ובעיקר - "יש פה הרבה מה לתקן, אז למה לא בעצם?".
מכאן התחלתי לחקור, כשמטרתי הראשונה הייתה להגדיר את הצורך. כלומר, מה חסר בתחום ואיזו פינה שלא זוכה למענה מסתתרת בו. דיברתי והתייעצתי עם נשות מקצוע, יועצות ומומחים מהתחום - שהם בעצמם ילדים להורים גרושים, כדי לפני הכול להבין את התובנות ולעבד את החוויות שלי בתהליך הגירושין של הוריי. התחוור לי שהרבה פעמים בתהליכים כאלו, מקומו של הילד נשכח. ההורים חווים בעצמם משבר גדול ולא תמיד בפניות רגשית לראות כיצד הדבר משפיע על הילדים, או לחילופין מנסים "לשדר עסקים כרגיל" וכך לעיתים קורה שהילדים נופלים בין הכיסאות. למרות שהמציאות והשגרה שלהם משתנות, אין באמת מי שרואה אותם. כך היה גם בסיפור האישי שלי. הרגשתי שאין לי עם מי לדבר ואין מי שיבין אותי. החברות הקרובות לא חוו את זה, ומכיוון שמראש ניסיתי למנוע מצב שבו יופנו כלפי רחמים או עצות לא מועילות, פשוט שתקתי. אבל כשהתחלתי את המחקר בנושא, נפל לי האסימון עד כמה כן חשוב לדבר על זה, ועד כמה הכרחי לייצר מרחב בטוח שיאפשר שיח בסביבה תומכת ולא שיפוטית, בלי אמירות כמו "וואי איזה באסה, זה בטח ממש קשה", אלא שפשוט יהיו שם עבורנו כדי להבין. רק איך גורמים לזה לקרות? הפיצוח עדיין לא הגיע.
יום אחד נתקלתי בתוכנית 'סליחה על השאלה - ילדים להורים גרושים' שבה הם סיפרו על החוויות שלהן, ואז זה היכה בי. התחושה שיש מי שעבר את מה שאני עברתי פתאום הקלה עליי, כשממש הזדהיתי עם המרואיינים וסיפוריהם. הבנתי שההרגשה הזאת, שמישהו מבין אותך, ללא ספק יכולה לייצר שינוי בכל ההתמודדות. מזה נוצר הרעיון לייצר מרחב כזה, עם אנשים שחוו חוויה דומה ולכן מבינים את הקושי. כך הגעתי ליזום את פרויקט 'עוגן', לאחר שהבנתי שאין גוף או פרויקט מאורגן שתומך ומלווה ילדים במהלך הגירושין ונותן מענה רגשי וכלים להתמודדות עם המשבר, ומכאן החלטתי להקים אחד כזה.
מדובר במיזם שכולל מפגשים זוגיים אחת לשבוע שבו בני נוער חונכים ילדים בגילאי יסודי, כששניהם ילדים להורים גרושים. המטרה היא שבני הנוער יהיו שם כעוגן לילדים הצעירים בתקופה לא פשוטה עבורם, מתוך תפיסה שדווקא מהמקום החשוך הזה ניתן להפיץ אור. בני הנוער מתנדבים לפרויקט במסגרת המחויבות האישית שלהם, וכך, באותה הזדמנות גם מעבדים את סיפוריהם האישיים. החונכים עברו ראיונות וסמינר הכשרה, שבו שיתפו את תחושותיהם מהגירושין במשפחתם, למדו על אמפתיה והקשבה פעילה וקיבלו כלים להיות מלווים, מכילים וקשובים. הם נפגשים עם החניכים - ילדים שהוריהם גרושים או נמצאים באמצע התהליך, ומלווים אותם במהלכו ובכלל בתקופה הזאת בחייהם. המפגשים ביניהם מאפשרים מרחב בטוח, שבו מקשיבים להם ומבינים אותם. לצידם גייסתי נשות מקצוע מובילות בתחום - סיגל קפלן ואפרת משולם, שבנו והעבירו יחד איתי את סמינר ההכשרה. שתיהן מיד נרתמו למיזם והאמינו בו מהרגע הראשון, וכיום מלוות אותו באופן הדוק.
"שמעתי חלקים מהסיפור שלי אצל כל אחד מהם"
הפרויקט פועל בהצלחה כבר במשך תקופה עם ילדים בכיתות א'-ג' במסגרתו הם מבטאים ופורקים את תחושותיהם וקשייהם, ובנוסף עוברים יחד מגוון פעילויות פנאי ותחביבים. המפגשים נועדו לאפשר חיבור על בסיס הזדהות, כדי לייצר עבורם מרחב חברתי שמבין את הצרכים והאתגרים שלהם. בנוסף, הפרויקט עוזר גם להוריהם, שיודעים שהילד שלהם לא לבד בתוך התהליך וישנם עוד ילדים סביבו שחווים דברים דומים. כעת תקוותי היא להרחיב את הפרויקט לעוד מקומות על מנת שכל ילד להורים גרושים לא יישאר לבד, אלא יזכה לליווי ומענה ותחושה שיש מי שמבין אותו.
תהליך ההקמה לא היה ורוד כפי שציפיתי. בדרך התעוררו המון אתגרים, בלת"מים, ספקות ושאלות שהעליתי ביני לבין עצמי, אבל הסיפוק והאושר שהרגשתי כשהפרויקט קרם עור וגידים הוא בלתי יתואר. למשל כשישבנו במעגל בסמינר ההכשרה של החונכים ששיתפו את חוויותיהם, והרגשתי שהם ממש דיבררו את תחושותיי; וכששמעתי חלקים מהסיפור שלי אצל כל אחד מהם והזדהיתי והתרגשתי כל כך; או כשהאזנתי במקרה לשיחה בין החונכות על גירושי הוריהן - וידעתי שהן מבינות היטב אחת את השנייה; וגם כשאחת מהחניכות סיפרה לי לגבי קיר הרגשות שיצרנו, שעליו שמים אימוג'י של רגש בכל פעם שמגיעים ויוצאים ממפגש - ש"תמיד אשים בו סמיילי שמח, כי אני תמיד שמחה לבוא לפה"; ובכלל, כשראיתי את השמחה בעיני הילדים שבאים למפגשים בפרויקט; אז כשכל זה קורה, אני קולטת שכנראה זכיתי לסייע לחייהם של בני נוער וילדים שכל כך צריכים את זה, ולעשות שינוי אמיתי שהוא באמת נכון וטוב.
הכותבת היא שגרירת LEAD' - המסלול לפיתוח מנהיגות', ארגון ללא כוונת שהוקם במטרה לפתח את דור המנהיגים הבא של מדינת ישראל.