"כשהרשע בא כמו גשם נופל", כתב ברטולד ברכט, וזה קורה כאן ועכשיו. אני כותבת כעובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית שחווה חרדה עמוקה מהתמוטטות אמות הסיפים של הדמוקרטיה הישראלית, מהתרקמות הוויה קולקטיבית דכאנית, פולשנית, אלימה, שמתקיפה את עצם היכולת שלנו לחשוב. זו מציאות שבה הגבולות והכתלים הסימבוליים והקונקרטיים של הפרופסיות הטיפוליות עלולים לקרוס.
"הפרופסיות הטיפוליות לא יוכלו להתקיים במדינה לא דמוקרטית"
הממשלה הישראלית הנוכחית מורכבת מכוחות גזעניים, הומופוביים, מיזוגניים. כוחות שמקדשים עליונות יהודית ומלבים שנאה. בישראל מתקיים גם כך איזון שברירי בין המהות הדמוקרטית למהות היהודית של המדינה. מציאות של סכסוך לאומי מר ומדמם לצד כיבוש ושליטה צבאית על העם הפלסטיני, מייבאים בהתמדה את פרקטיקות הדיכוי והאלימות לפתחנו. לממשלה החדשה יש תכנית עבודה סדורה לשליטה פוליטית במערכת המשפט, לחקיקה שתפגע קשות בזכויות האדם ובערכים דמוקרטיים ולעבר כינון משטר של עריצות הרוב. מהלכים אלו יפגעו באופן הקשה ביותר בקהילות מודרות ומוחלשות. פגיעה בתשתית הדמוקרטית של ישראל אמורה להטריד את כלל אזרחי המדינה, קל וחומר אנשי טיפול, ללא קשר לעמדותיהם הפוליטיות – מדיניות. במדינה לא דמוקרטית לא רק השופטים יהיו תלויים בממשלה; גם הפרופסיות הטיפוליות עלולות להפוך לזרוע דכאנית, עושת דברו של השלטון. למרבה הצער יש דוגמאות כאלה למכביר.
הפרופסיות הטיפוליות לא יוכלו להתקיים ולממש את ערכיהן ומטרותיהן בחברה ובמדינה שאיננה דמוקרטית. העולם של מקצועות הטיפול מבוסס על ערכי יסוד אוניברסליים של חירות ושוויון, כבוד האדם, הימנעות מאפליה, אוטונומיה, פרטיות, חופש בחירה, צמצום הסבל והגברת הרווחה האנושית, ושחרור מדיכוי פנימי וחיצוני. אלה ערכים שמהווים בסיס לקודים של אתיקה מקצועית של הפרופסיות הטיפוליות השונות.
במציאות שבה נפערת תהום בין החוק והנורמות החברתיות הדומיננטיות לבין ערכי האתיקה המקצועית, אנשי ונשות טיפול ידרשו להתמודד ביתר שאת עם קונפליקטים ערכיים ודילמות אתיות קשות. איך יפעלו, לדוגמה, אנשי ונשות טיפול העובדים בשירות הציבורי או בקליניקות פרטיות, אל מול מיסוד חוקי של אפליה או פגיעה ביחס לקבוצה חברתית כזאת או אחרת? האם נצליח להכיר בנהלים והנחיות שיהפכו לחוקיים אך יהיו לא מוסריים בעליל, כאלה שדגל שחור מתנוסס מעליהם? האם נצליח למסגר את הלחץ והמצוקה שנחווה במפגש עם הסוגיות הללו כדילמה אתית? האם נצליח להשמיע קול אקטיבי של מחאה והתנגדות ולא רק ננסה ללכת בין הטיפות ולשרוד "מתחת לרדאר"? הסוגיות הללו עלולות להיות רלוונטיות ואקטואליות בקרוב, אם וכאשר יתוקן חוק איסור ההפליה או יחקקו חוקים שיפגעו פגיעה אנושה בזכויות אדם, כמו חוק ההגירה.
"כל קול של ביקורת כנגד מדיניות חברתית מסומן כבגידה"
האם נצליח להתייצב ביושרה ובאומץ לצד קולגות שלנו שיפגעו בסערה הגזענית והדכאנית, כמו במקרה של ד"ר אחמד מחאג'נה שכמעט פוטר מבית החולים בו עבד על לא עוול בכפו? ד"ר מחאג'נה קיבל תמיכה בעיקר מארגונים חוץ ממסדיים וכפי הנראה פחות מהקולגות שלו מבית החולים, שיתכן שחששו להשמיע את קולם. כאשר כל קול של ביקורת כנגד מדיניות חברתית או ממסדית מסומן כ"בגידה", יש צורך ביושרה ואומץ לב אישי כדי לעמוד בפרץ, ויש צורך לא פחות חשוב בתמיכה קולגיאלית וסולידריות בין - פרופסיונלית.
המחויבות המקצועית והאתית שלנו כאנשי מקצועות הטיפול חורגת מהגבולות ומהסטינג של קשרים טיפוליים פרטניים בקליניקה. תפקידנו נכון להיום הוא להיות מתריעים בשער, להשמיע את קולנו בתקשורת ולסמן גבולות ערכיים, גם כשהם לעיתים רחוקים מנורמות של הזרם המרכזי. אנו מחויבים להיאבק באופן אקטיבי בגילויים של גזענות ושל פגיעה בערכים דמוקרטיים ובזכויות אדם, במרחבים השונים של עשייתנו האישית – מקצועית – חברתית: הן בשירותים הטיפוליים בהם אנו עובדים או עובדות, הן בקהילות הפרופסיונליות שלנו והן ברמה החברתית הרחבה. פרסום פומבי של כללי ההתנהלות המקצועית – אתית של שירות טיפולי הוא דוגמה לסימון גבול ערכי.
בחברה שהיסודות הדמוקרטיים שלה מעורערים, אנשי הפרופסיות הטיפוליות עלולים ועלולות למצוא את עצמם בתפקיד של פקידים ומוציאים לפועל של מדיניות חברתית גזענית, דכאנית ומפלה; אלא אם כן נאמץ אתיקה ופרקטיקה של התנגדות.