מערכת היחסים בין הורים לילדים היא דבר מורכב ומשתנה. היחסים משתנים בגלל הגיל, הן של הילדים והן של הוריהם, וגם בעקבות רעיונות פסיכולוגיים חדשים שהופכים לטרנדיים בגידול ילדים.
אבל בואו רגע נכיר את התינוק שנולד: הוא חסר ישע, תלוי במבוגרים שיספקו את הצרכים הפיזיולוגים שלו, והוא מקבל, או שלא, מענה לצרכים הפסיכולוגיים שלו של ניראות, תחושת יכולת, ביטחון, ואחר כך עצמאות וצמיחה. את כל אלה יספקו המטפלים הראשיים שלו, שהם, בדרך כלל הוריו.
עד תחילת המאה ה-20 ילדים נחשבו חפץ, רכוש של הוריהם, נטל כלכלי. אף אחד לא דיבר על זכויות הילד. רק עם המהפכה התעשייתית ושינוי המודל המשפחתי שבו האב המפרנס והאם המטפלת, החלו גם רעיונות פסיכולוגיים וחברתיים שדיברו על הצורך לאהוב את הילדים, לספק להם תחושת ביטחון, לדאוג לרווחתם ולהכין אותם לחיים.
בולבי, פסיכואנליטיקאי בריטי, ייסד את תיאוריית ההיקשרות: הוא ידע שתינוקות נקשרים למי שמטפל בהם, ונוצרים בינם לבין המטפלים, ההורים בדרך כלל, יחסי גומלין. התינוקות נולדים עם רפלקסים, תגובות אוטומטיות ומולדות כמו בכי, לפיתה, חיוך, גישוש, הקאה והליכה – ואליהם אנחנו מגיבים. התגובה של המבוגר יוצרת אצל התינוק היכרות עם המצב, ציפייה שהצרכים שלו יסופקו, ותנאים של ביטחון בנוכחות ובהיענות של ההורה. זו התקשרות בטוחה וכך נוצר אמון.
בשלב הזה, כשהיחסים טובים וההיקשרות תקינה, ההורה מרגיש הורה טוב. הוא יודע שילדו לא יוכל לשרוד בלעדיו ולכן הוא זמין, מוכן להגיב בעת הצורך, מגן ומספק, מה שמאוד חשוב להתפתחות הביטחון העצמי של התינוק ועל האמון שלו בעולם.
השנים עוברות, הילד גדל, והתנאים משתנים. לפעמים נולד עוד תינוק וההורים עסוקים גם בגידולו, או שהם בשלב תובעני של הקריירה שלהם. התינוק כבר בן שנתיים ומבין, באופן לא מודע, שהוא ישות אוטונומית, והנה הוא אומר "לא רוצה". אז מתחילה בינו לבין הוריו מערכת יחסים מורכבת יותר מזו שהיתה בהתחלה. מעכשיו יש כאן קשרי גומלין בין שתי ישויות עצמאיות, וצורך לוותר כשהשני (לפעמים הילד ולפעמים ההורה) מבין את מהות הוויתור (ולכן אולי חש לעיתים מנוצח או מנצח). תחושת הכוח והעליונות של ההורים משתנה ועכשיו הם הם צריכים להפגין יותר גמישות והתחשבות. הם שמים לב שאין להם שליטה על הילד, אלא אולי, לפעמים, שליטה במצב, ומערכת היחסים שהיתה כל כך ברורה עד לפני רגע, גם להורה וגם לילד הקטן, הופכת להיות מורכבת הרבה יותר.
ואז מגיע גיל ההתבגרות
ככל שהילדים גדלים, מערכת היחסים בין ההורים לילדים משתנה ונהיית יותר ויותר מורכבת. מצד אחד ההורים נשארים הגורם המוכר וגם היציב בחיי ילדיהם, אבל הילדים שואפים כל הזמן ליותר ויותר עצמאות, יותר ויותר אחריות, יותר ויותר ריחוק מההורים. והריחוק הוא לא גיאוגרפי, אלא פסיכולוגי: הילדים כאילו מנסים בכל כוחם לנתק את חבל הטבור הפסיכולוגי שמחבר בינם לבין הוריהם, וככל שעוברות השנים והילדים מבינים שהם יכולים יותר, הם גם רוצים יותר (ולפעמים הם רוצים יותר מאשר הם יכולים). ההורים דואגים ולחוצים והכל בא לידי ביטוי במערכת היחסים שביניהם.
בשנים של גיל ההתבגרות ושנות העשרה, הילדים מבולבלים וגם הוריהם. המציאות בה גדלים הילדים משתנה, ובעידן הפוסט מודרני היא משתנה ממש משנה לשנה. להורים, שרוצים לעזור ולכוון, יש נסיון שלא תמיד רלוונטי, ולפעמים הם מעיקים על המתבגרים.
כמעט כל ילד, בן ארבע ואפילו בן תשע, אם ישאלו אותו "את מי אתה אוהב" יגיד "את אמא ואבא". אבל לא זו תהא התשובה כשהילד הוא נער ובוודאי מתבגר. מעמד ההורה משתנה מאוד: ההורה כבר לא נתפס כמטפל, כמורה דרך, כיודע כל וכסמכות עליונה, ואילו הילד, בעיני ההורה, עדיין לעיתים נתפס כמו ילד קטן וחסר אונים. הפרדוקס הזה של משיכה ודחייה בין ההורים לילדים בגילאי החטיבה והתיכון מערער מאוד את מערכת היחסים שהיתה קודם בין ההורים לילדים.
המפתח למערכת יחסים טובה עם הילדים, בכל גיל, הוא ההבנה, מיד מההתחלה, ברגע שהתינוק עוד מונח בזרועותינו, שאין לנו שליטה על אף אדם, אלא על עצמנו בלבד. ההבנה הזו תביא אותנו למקומות שבהם לא נרצה לשלוט בילדים גם כשהם בני שנתיים או שלוש. אי אפשר לגרום לילד לבוא אלינו, לסדר את החדר, או לדבר יפה – הידיים והרגליים והפה שלהם הם ברשותם, כמו שהם אומרים לנו כבר בגיל צעיר. והם צודקים. יש לנו שליטה אך ורק על הדרך בה נגיב במקרים כאלה, והדרך הזו, היחסים האלה, צריכים להיות רצופים באהבה, בחמלה, ברגישות, בחכמה, בהבנה, בנחישות, בעקביות, לפעמים בתקיפות, ובזיכרון התמידי שאנחנו בעלי תפקיד, נושאי משרה, משפיעים באופן ישיר על היחסים העתידיים של ילדינו עם העולם והגרים בתוכו.