זה עמד לי על קצה הלשון. האות הראשונה כבר החלה לעשות את דרכה אל חלל האוויר. רציתי לצעוק לה דרך הטלפון "אמרתי לך! אמרתי לך שזה מה שיקרה, לא הקשבת לי". אנחנו רוצים כל כך שהילדים שלנו יצליחו ולא יעשו טעויות ואנחנו מנסים ועושים כל דבר כדי שיקשיבו לנו ויעשו את מה שאנחנו אומרים, כדי שיצליחו מבלי להיכשל, האומנם?
קראתי לא מזמן מאמר מרתק של מאיה מזרחי (כתבת במגזין אפוק) על איפוק וסבלנות. במאמר שאלו אנשים מפורסמים מה גרם להם להצליח באתגרים נועזים. אצל כולם התשובה הייתה איפוק, ובבסיס האיפוק נמצאת האמונה. כמופרעת קשב, איפוק וסבלנות אלו שתי מילים שיושבות לי מאחורי העורף ונותנות לי כל הזמן מכות מעצבנות כאלה של "נו יאללה, למה את מחכה? קדימה, עכשיו, בלי לחשוב יותר מדי".
הצלחתי. התאפקתי ואמרתי לבת שלי: "אוקיי, ניסית את הדרך שלך, מה דעתך על לנסות עכשיו את הדרך שלי?" בתנ"ך, בספר משלי, יש משפט האומר "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ, גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה".
תנו להם לטעות
אנחנו ההורים, כל כך רוצים שהילדים שלנו יצליחו, שאנחנו מנסים לחנך את הילדים על פי דרכנו ומאמינים שזאת הדרך הנכונה. שלא יחזרו על הטעויות שלנו, שלא יכשלו כמו שאנחנו נכשלנו, שיהיו להם חיים טובים ומאושרים בלי שיצטרכו לסבול, להיפגע ולכאוב. כדי להשיג את המטרה הזו, אנחנו הרבה פעמים לא סומכים עליהם שיעשו את הדברים נכון בעצמם ונוצר מצב שאנחנו עושים דברים במקומם. למעשה אנחנו לא מאפשרים להם ללמוד מהם הכוחות והחוזקות שלהם ואיך להתמודד עם מה שהחיים יביאו איתם בהמשך.
וכך גם בכל הקשור לילדים עם הפרעת קשב. אנחנו כל כך רוצים שהם יצליחו מבחינה לימודית, חברתית ואישית, שלא ירגישו שונים, שיחוו הצלחות ויפסיקו לחוות כישלונות, אנחנו כל כך רוצים שיהיה להם טוב שאנחנו מוצאים את עצמנו נאבקים לעשות איתם יחד את שעורי הבית, להיות מסודרים ומאורגנים, שלא ידחו דברים ושיעשו את זה עכשיו כשאנחנו מבקשים. אנחנו ההורים, במרבית הפעמים, מנסים לעזור לפי מה שאנחנו יודעים ולא לפי מה שמתאים להם.
לכל אחד ואחת יש את אופי הייחודי והדרך הייחודית שלו להצליח, ותפקידינו כהורים הוא ללוות אותם ולהאיר להם בפנס את הדרך הנכונה, כך שיוכלו להתמודד ולהצליח. במקום לעשות עבורם, עלינו לעזור להם להבין בעצמם מה הפתרון, במקום לתת להם את הפתרון על מגש, עלינו לעזור ולאפשר להם לחפש את הפתרון בעצמם תוך כדי שאנו מאירים להם את החוזקות שלהם.
מבחן 3 השאלות
אבל איך עושים את זה כשאתם רואים, לפי דעתכם, שהילד שלכם הולך לעשות טעות. רגע לפני שאתם אומרים לו "אתה עושה טעות, זה לא נכון" - עצרו. עכשיו שאלו את עצמכם את השאלות הבאות:
- איפה זה פוגש אתכם? האם ניסיון העבר שלכם משפיע על ההחלטה שלכם? האם הייתם רוצים שילכו בדרך אחרת מזו שאתם הלכתם בה? אולי הם יצליחו איפה שאתם נכשלתם? רצוי שילמדו 5 יחידות מתמטיקה ויפסיקו להתרכז רק בכדורסל כי אתם לא סיימתם 12 שנות לימוד, לדוגמה.
- האם הם ילמדו מה נכון ומה מתאים להם אם תעשו את הדברים עבורם? זה כמו לעשות להם את שיעורי הבית ואז כשמגיע המבחן הם נכשלים.
- האם להגיד להם שהם טועים נותן את הרגשה שאתם סומכים עליהם ומאמינים בהם? אם הבוס שלכם בעבודה יגיד לכם כל פעם שאתם טועים ולא מבינים, על כל רעיון שאתם מעלים, האם תרגישו שסומכים עליכם?
זה בסדר לומר את האני המאמין שלי, אך חשוב גם לתת להם את הבחירה אם לפעול לפי זה או לא ויחד עם זאת לתת להם את ההרגשה שיש להם מקום אצלכם. להתייעץ, לעזור להם להגיע לפתרונות בכוחות עצמם, לבוא לקבל חיבוק כשזה מצליח וגם כשלא, מקום שמאמין וסומך עליהם שהם יצליחו להתמודד גם עם כישלונות, לשקף להם את מה שהם מרגישים, להראות להם את החיובי גם בטעויות.
הורים יקרים, האמינו בעצמכם, אתם מסוגלים להתאפק. נתאפק על ידי כך שנפריד את עצמנו מהילדים שלנו, נבין שהם דמות עצמאית, עם רצונות וצרכים שונים משלנו, ייחודיים, בעלי רגשות.
נהיה קשובים, נתבונן, נכיר את החוזקות והיכולות שלהם ונאמין שהם יוכלו להצליח בכוחות עצמם. כן, הם יטעו ויכשלו מספר רב של פעמים אבל הם גם יצליחו מספר רב של פעמים. אנחנו יכולים לתת להם את הצידה לדרך, לבחור בעצמם, להיות שם כדי להקשיב, לחבק ולהכיל ולעודד כשהם נכשלים וגם מצליחים. להאמין, לנשוך שפתיים ולהתאפק.
הכותבת היא מאמנת ומטפלת ילדים, נוער ומשפחות קשב בשילוב ספורט.