מירה בן יקר עם בנה (צילום: באדיבות המצולמת)
מירה בן יקר עם בנה | צילום: באדיבות המצולמת

לשרית, בתחילת שנות ה-40 לחייה מאזור השרון, (הפרטים המלאים שמורים במערכת) היו נסיבות חיים ש"גלגלו אותי מכל מיני מדרגות" והתוו את המרדנות בהתבגרותה. "אימא שלי נפטרה בגיל חמש וחצי, גרתי עם אימא חורגת ואבא שלא ממש היה שם. הוא היה חוזר מאוחר מהעבודה, לא היה מעורה, ולא ידע מה קורה איתי. לא היה מי שישמור עליי".

בשנים בהן למדה שרית בחטיבה, הברזה מבית הספר הייתה כמעט על בסיס יומיומי. "הייתי באה והולכת, יושבת בשיעורים ומציירת, קוראת המון, מסתובבת ברחובות לבד או הולכת לגינה ליד הבית. הייתי רוב הזמן לבד עם עצמי".

בכיתה י' שרית יצאה מהבית ועברה להתגורר בפנימיה. "דווקא שם התחלתי לקחת ברצינות את הלימודים וגם להשתלב חברתית עם בני שכבות אחרות. הייתי משקרת ולא הייתי מגיעה הביתה. התחלתי לעשן בגיל 15 בלי שיידעו בבית, הלכתי עם בגדים קרועים, עגילים באוזן, החלפתי חברים כמו גרביים ועשיתי מה שאני רוצה. נסעתי בטרמפים לבד, פעמיים ניסו לגעת בי ויצאתי מהרכב. בגלל שהפנימיה הייתה גדולה לא ידעו מה קורה איתי, בעיקר לא בשעות אחר הצהריים".

בפנימייה שרית הכירה חברים ממגוון רחב של משפחות, חלקן מפוקפקות. "היו לי חברים שאחים שלהם ישבו בכלא, וגם הם ביצעו עבירות קטנות. החלפתי המון בני זוג, וההורים שלי בכלל לא ידעו מי החברות שלי או שיש לי בכלל בני זוג, לא הייתי משתפת בכלל על מה שקורה בחיים שלי".

"הלכתי עם בגדים קרועים, עגילים באוזן, החלפתי חברים כמו גרביים ועשיתי מה שאני רוצה. נסעתי בטרמפים לבד, פעמיים ניסו לגעת בי ויצאתי מהרכב"

שרית מספרת כי המרד שלה נמשך בערך עד גיל 23. "בתקופת השירות הצבאי היה לי סכסוך עם אבא שלי ויצאתי מהבית לגמרי, גרתי בבית לני, ולא דיברתי איתו במשך חצי שנה. עשיתי רישיון על אופנוע ובכלל עשיתי מה שבראש שלי".

כאימא למתבגרת בכיתה ז', שרית מופתעת לגלות שהיא קיבלה את הגרסה ההפוכה שלה. "היא עדיין לא התחילה את המרד, אני לא מרגישה את זה בכלל, יש בנות שכבר בגיל 9 טורקות דלתות, ובכיתה ו' התנשקו עם חברים, היא ילדה טובה אפילו חננה הייתי אומרת. תלמידה טובה וילדה טובה, אין אצלנו טריקת דלתות בבית ולא שמעתי אותה מעולם אומרת 'אימא אני שונאת אותך'".

אחרי שנים ארוכות בהן עבדה בתחום החינוך הלא פורמלי ועם נוער בסיכון, שרית מבינה שהיא חוותה אדישות הורית. "יצאתי נורמלית ומתפקדת בנס גלוי", היא מודה. "כל מה שהיה חסר לי אני ממלאה היום, אני לא הורה הליקופטר אבל אני מעורה ויודעת מה קורה איתה בבית ספר, מציבה גבולות מאוד ברורים, ואני סומכת עליה כי היא ילדה אחראית. היום אני מבינה שהרבה דברים יכלו להיעשות אחרת, היה חסר לי אכפתיות מצד ההורים, אחרי שאימא שלי נפטרה אבא שלי קבר את עצמו בעבודה ולא ידע להיות אבא ואני קיבלתי אימא חורגת מהאגדות שמדכאת מילולית ומורידה אותנו, בינתיים הם כבר התגרשו והיום אבא שלי הוא אחלה סבא, שמעורה בחיי הילדים שלי ומפנק אותם".

אורן קוזלובסקי על האופנוע (צילום: עמית אברהם)
אורן קוזלובסקי על האופנוע | צילום: עמית אברהם

"אבא שלי איים לשרוף לי את האופנוע"

אורן קוזלובסקי (50) ממודיעין, אבא לכפיר (13) ולביא (8), עוסק בכתיבת תוכן לקידום רגולציה, נולד עם CF, מחלה גנטית תורשתית ומאז שהוא זוכר את עצמו ההורים שלו התעקשו שהילד יהיה כמו כולם. אלא שהוא לקח את הרעיון הזה כמה צעדים קדימה.

"הייתי מתאמן בסקייטבורד ועף על הראש, קפצתי עם אופניים על מדרגות ופוניתי לבית חולים עם זעזוע מוח והאופניים כמובן נשברו. למורת רוחם של הורי, נרשמתי למגמת מחול ומשחק בתלמה ילין, והחלטתי שאהיה אומן קרקס. עשיתי ימי הולדת ופרסומות, רכבתי על חד אופן, עשיתי ג'אגלינג, גיליתי את עולם אומנויות הלחימה והיו המון נפילות ופציעות, ההורים והרופאים התנגדו, אבל אני רציתי לעשות המון דברים שנראו לי חשובים והגיוניים, והיו לנו לא מעט חיכוכים ומריבות מתוך כוונה טובה שלהם לשמור עליי".

חלק מהצעירים טסים לבד או עם חברים כבר בגיל 18, עבור קוזלובסקי יש יותר מורכבות בנסיעה משום שהוא נזקק לפיזיותרפיה, תזונה מיוחדת וטיפול תרופתי. "אבל אני החלטתי לטוס לברצלונה לבד. ההורים שלי גייסו את הפסיכולוג של תל השומר וניסו לשכנע אותי לא לעשות את זה, בסוף הגענו לפשרה והסכמתי לא לטוס לבד".  

אורן קוזלובסקי עם בנו כפיר (צילום: אלבום משפחתי)
אורן קוזלובסקי עם בניו כפיר ולביא | צילום: אלבום משפחתי

הבערה לחופש המשיכה לזרום בעורקיו של אורן בתקופת התבגרותו, בגיל 16 הוא קנה אופנוע מאחורי גבו של אביו. "אבא שלי ראה אותי יוצא מהבנק עם קסדה, ואמרתי לו שזה אופנוע של חבר". בגיל 18 הוא כבר התקדם לאופנוע כבד. "כשהוא קלט שזה שלי, הוא איים לשרוף את האופנוע". בגיל 15 בנה בעצמו רמפה לאופניים ונכנס במכונית שיצאה מחנייה, בגיל 17 החליט שהוא רוצה לנהוג מהר באוטו "כמו שרואים בסרטים" בחניון של תל השומר, זה לא ממש עבד כפי שדמיין והוא התרסק עם האוטו.

"פעם אחת החלטתי שאני מתנייד רק עם רולר בליידס. כשחבר הוציא רישיון על אופנוע, אבא שלי קולט באחד הימים בנתיבי איילון אופנוע, ומאחוריו אני נגרר באיילון עם רולר בליידס. הוא איים שיתקשר למשטרה. בכל פעם היה לי רעיון טיפשי אחר".

כפיר, בנו של קוזלובסקי, נולד כפג בשבוע 26 ומיום לידתו, ממש בדומה להוריו, קוזלובסקי ובת זוגו טיפחו הורות מגוננת לילד. "כל הזמן שמרנו עליו ונתנו לו את כל הטיפולים האפשריים, אבל מאוד רציתי שיהיה גם פעיל". הגנים המרדניים והספורטיביים זורמים גם בדמו של הדור הבא, וכבר בגיל 11 כפיר הפך לרוכב אופניים תחרותי, ויוטיובר מוכר בתחום. "הוא גילה פעלולים ביו טיוב כמו לדוגמא איך לרדת 150 מדרגות עם האופניים, והוא החליט לנסות אותם, זה נס שהוא בחיים, הוא הוריד לנו את הלב".

כשחבר הוציא רישיון על אופנוע, אבא שלי קולט באחד הימים בנתיבי איילון אופנוע, ומאחוריו אני נגרר באיילון עם רולר בליידס

אורן קוזלובסקי

ההשקעה של כפיר בעולם הרכיבה גזלה זמן מהלימודים ולצד זה גם השקיע בהרפתקאות כלכליות. "הוא ייצר ליין של חולצות ומכר אותן ברשת כדי לשלם מחצית ממחיר אופניים תחרותיים בשווי של 30,000 שקל. תמכנו בעסק הקטן שלו והשלמנו איפה שהיו בעיות. אני חושב שעשיתי עבודה טובה שהוא לא ירגיש כלפיי איזושהי כעס או תחושה שבגללי לא הצליח כמו שאני הרגשתי בתקופה מסוימת".  

היום, ממרום מקומו כהורה, קוזלובסקי מבין שהאתגרים הפיזיים שהתמודד איתם ושבעקבותם חזר פצוע וחבול היו נסיונות לפצות על כך ששמרו עליו יותר מדי. "דווקא היום אני מבין את ההורים שלי, אם היה לי איש מקצוע שמכוון ואומר לי מה לעשות, אם ללכת לקרקס או לא, במקום ההורים שלי שאמרו לי את זה, הרבה שנים של כעס היו נחסכות ממני. לכן אני מבין שאם אהיה פחות מעורבב בהתפתחות הספורטיבית מקצועית של כפיר, ויהיה לו סוכן, אני מאמין שזה ימנע המון ריבים ומשברים. הוא רוצה לקבוע שיא גינס ויש לו אפילו ספונסר, אני ממש מפחד מכך שהוא רוצה להתאמן לקראת זה, ומאמין שאם תהיה דמות מקצועית שתדאג ותסביר לו, החיים שלנו יהיו הרבה יותר קלים והמרד שלו שנובע מאמונה שהוא מסוגל פשוט יחלוף".

כפיר קוזלובסקי  (צילום: בועז קליין, מועדון Bikeguide)
כפיר קוזלובסקי | צילום: בועז קליין, מועדון Bikeguide

"לפעמים לא הייתי מגיעה הביתה במשך כמה ימים"

גם אצל מירה בן יקר (46) אימא למתבגר בן כ-14.5, חד הורית, מרד הנעורים היה תוצאה של פטירת אימה, כאשר הייתה בת 14. "זה התחיל עוד כשהייתה חולה כשהם עברו מירושלים לבית שמש כי אימא שלי רצתה לעבור לגור ליד המשפחה, ואני סירבתי לעבור לגור שם. הייתי ישנה אצל סבתא שלי, אצל חברים של ההורים או אצל הדודה שלי, הייתי נוודת כבר בגיל 13. אבל המרד הממשי עלה שלב כשהיא נפטרה. אחותי הגדולה התחתנה ואבא שלי הלך לאיבוד כשזה קרה, ואני הייתי אדון לעצמי. התחלתי להסתובב עם כל מיני חבר'ה ברחובות, לא הייתי חוזרת הביתה, סבתא שלי מדי פעם הייתה מחפשת אותי בעיר ושואלת אם ראו אותי, לפעמים לא הייתה מגיעה הביתה במשך כמה ימים".

כשנה לאחר פטירת אימה, הרווחה שלחה את בן יקר לפנימייה ואחיותיה הצעירות נשלחו למשפחות אומנה. "לא מצאתי שם את עצמי, וחירבתי להם את הפנימיה, ערב אחד גייסתי כמה חברים והשחתתי את כל הרכוש של החדר שלי ממזרנים ועד פח אשפה, קיבלתי נזיפה והייתי על תנאי. הייתה שם אם בית שלא התחברתי אליה, היא כל הזמן הייתה מאיימת עליי שתספר לאבא שלי שאני מעשנת, ומענישה אותי בזה שלא הייתה נותנת לי כסף להגיע הביתה בסופי שבוע, אלא אם כן אספר לאבא שלי שאני מעשנת. אז אמרתי לה שאני אסע בטרמפים הביתה. אחרי כמה חודשים עזבתי את הפנימייה".  

במשך כמה חודשים חזרה בן יקר לשוטט ברחובות ירושלים ולא הייתה במסגרת, באחד הימים ביקרה חברה שלמדה בתיכון האקסטרני ארז, שם שכנע אותה מדריך נוער להצטרף. בגיל 16.5 כבר שכרה דירה בעצמה. "כשהסתובבתי עם החבר'ה בכיכר החתולות ובכיכר ציון, ראיתי נוער עם המון קעקועים, המון סמים וסיגריות, אני הייתי מעשנת רק ירוק, מעבר לזה נושא הסמים הפחיד אותי, לקחתי טריפ ראשון בגיל 16.5 ומאוד נבהלתי ממה שזה עשה, תמיד הייתי במודעות גבוהה למה שקורה, גם כששתיתי וגם כשעישנתי גראס".  

"המרד שלי לא הסתיים, אני אדם מאוד לוחמני אבל אני יודעת למתן את זה ולהוביל את זה למקומות טובים יותר"

מירה בן יקר

היום כשהיא אימא למתבגר, בן יקר מבינה שהיה לה הרבה מזל שלא נפלה בהתבגרותה לתהום עמוקה יותר. "הייתי פנקיסטית הרד קור במהות שלי, וזה עד היום נשאר בי", אומרת בן יקר, "המרד שלי לא הסתיים, אני אדם מאוד לוחמני אבל אני יודעת למתן את זה ולהוביל את זה למקומות טובים יותר".

בן יקר מספרת שגם המתבגר שלה לא עושה לה חיים קלים. "הוא מעשן. היה לי קשה לקבל את זה, אבל אני משתדלת לשחרר. אין לי שליטה על זה ובסופו של דבר הוא יעשה מה שנראה לו אז אני קונה לו שקית טבק בשבוע. הוא אוהב להסתובב ברחובות ויכול להסתובב כל הלילה עם חברים ברמת גן, אבל אני כן מגבילה אותו, וכן יכולה להפתיע אותו פתאום ולהגיע עם הרכב. אני יודעת כמה לי היה חסר את הגבולות אז אני משתדלת לשים אותם אבל לא יותר מדי, מנסה למצוא את האיזון. באוטומט שלי אני רוצה להגן ולשמור עליו אבל אני זוכרת כמה לא אהבתי שחפרו לי, והייתי מעשנת דווקא כשאמרו לי שלא. גם אבא שלו (שלא נמצא בחייו) היה מרדן, ויכול להיות שזה גנטי, הוא גם רואה אותי כמרדנית ודעתנית, הוא רוכב על קורקינט חשמלי ואני לא אוהבת את זה, אמנם נמצא במסגרת אבל כל הזמן מנסה להתחמק, בשורה התחתונה - אני הייתי יותר גרועה ממנו".

בני נוער שותים אלכוהול (ארכיון) (צילום: חדשות 2)
"אני יודעת כמה לי היה חסר את הגבולות" | צילום: חדשות 2

"התפיסות של ההורה נשענות על מה שהוא חווה כמתבגר"

לדברי שרון צונץ, פסיכולוגית חינוכית מומחית לאבחון וטיפול בילדים ונוער, מטרת גיל ההתבגרות היא לגבש זהות וכדי ליצור תשתית לגיבוש הזהות. המתבגר חייב לבעוט בכל מה שהוא מכיר, בדברים הטובים והפחות טובים שנחשף אליהם עד כה, ולבנות את הזהות הבוגרת באמצעות תהליך בחירה אישי מתוך מה שנחשף אליו, ולא להתנהל מתוך מה שכופים עליו או מחייבים אותו.

"בתהליך ההתבגרות אנו רואים משיכה של המתבגרים לכל מיני דברים קיצוניים כי זה עוזר להם להסביר את עצמם בקלות, לכן הם נמשכים לדמויות קיצוניות בין אם בפוליטיקה, בספורט, בתעשיית הבידור או בדת וכן, תת תרבות או שימוש בסמים, אלו דברים שנותנים להם באופן מיידי משמעות וערך".

בקרב משפחות רבות קיימת נוקשות בציפייה מצד ההורים שהמתבגרים יהיו מה שההורים חושבים שהם צריכים להיות וצורך של ההורים בשליטה עליהם, בשימת גבולות נוקשה וכפיית דעות. "התוצאה של זה תהיה אחת משניים: מרדנות של המתבגר או דיכאון כי המתבגר מצמצם את עצמו לכדי ריצוי ועושה רק מה שאומרים לו".

צונץ מסבירה כי ישנם שני צרכים בסיסיים שבולטים בעיקר בילדות ובהתבגרות: הצורך בהערכה ובהשתייכות. ברגע שמערכת יחסים משמעותית לא טובה כי אחד ההורים איננו או כי המתבגר חש שכועסים עליו, מותחים עליו ביקורת או מאשימים אותו, האווירה בבית הופכת להיות לא נעימה ולכן הוא יחפש מקום שבו יקבל הערכה, מעין תת תרבות שתאמץ אותו כמו חבורות שמשתמשים בסמים או שותים אלכוהול או חזרה בתשובה.

"כאן תלוי את מי תפגוש בדרך: אדם חיובי שימלא את הפונקציה ההורית או אנשים שליליים כמו סוחרי סמים, אנשי כתות, שיגררו את המתבגר למקום לא טוב. המתבגר שבונה את הזהות שלו עדיין זקוק למבוגרים מיטיבים שיסייעו לו לעבור את התהליך. ישנם מצבים שבהם ההורים לא יודעים כיצד להתנהל ושולחים את המתבגר לטיפול פסיכולוגי, שם כאשר נוצר חיבור בין הפסיכולוגית למתבגר אפשר לעבור את תהליך גיבוש הזהות במסגרת בטוחה".

לדברי צונץ, מאחורי הורים שהיו מתבגרים מרדניים ניצבת חרדה שהילד יהיה כמוהם ושהם לא יידעו לתת לו את מה שהוא זקוק לו כפי שההורים שלהם לא ידעו כיצד לעזור להם במצוקתם. "ההשפעה שלנו על הילדים היא באמצעות דוגמא אישית ולא רק דרך מה שאנחנו אומרים להם, אגב, אם מסתירים מהם הם קולטים את זה, בעיקר בגיל ההתבגרות, מה גם שהיחסים בין הורים לילדים צריכים להיות מושתתים על כנות ואמון כי אחרת החיים יהפכו להיות סרט מגוחך של הסתרות והכחשות. להורים שהיו מרדניים בעבר חשוב לעשות בירור פנימי מה היה טוב ומה היה רע, איך חוויתי את התהליך, ומה הם מאחלים לילדיהם לקחת משם ומה לא, ברגע ששמים את הדברים על השולחן זה פחות משפיע ומנהל אותם. מתבגרים זקוקים לשיח אותנטי, ומה שיוצא מהלב נכנס ללב".

"נדרשת התבגרות גם בתפקיד ההורי"

עניין נוסף שמנהל חלק מהורים שהיו בעבר מרדניים הוא העובדה שעכשיו אחרי שהם נמצאים "במסלול הנורמטיבי" המוערך על ידי החברה, הם חוששים שיראו שפעם הם היו בשוליים, או שהילדים שלהם עלולים להגיע למקום הזה ולהזכיר להם את מה שהם היו בעבר.

"כאשר תחושת הערך שלי כאדם מושתתת על התפקוד שלי כהורה זה בעייתי", אומרת צונץ, "הילד מתמרד כי זה חלק מהתפקיד שלו כמתבגר, ואם אצל ההורה לא תהיה הפרדה בין האדם להורה, והשאיפה שלו תהיה להמשיך לנהל את הילד שלו, זה ייצור הרבה מאוד בעיות ולחץ במערכת היחסים שלהם וישיג תוצאות הפוכות. ח'ליל ג'ובראן כתב פעם שיר על כך שאנו מלווים את הילדים שלנו במסע שלהם, אנחנו לא יכולים להכריח או לכפות עליהם, וזו ההתבגרות שנדרשת גם בתפקיד ההורי".

למדנו מקהלת כי "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים", תקופת ההתבגרות היא העת למרוד. "רצוי שהמתבגרים ימרדו בזמנם בגיל ההתבגרות אחרת או שיהיו מדוכאים שאינם מורדים או שימרדו אחר כך בגיל 40 או 50 ויהיו כבר מעורבים בזה בני או בנות זוג או ילדים שיסבלו מכך. לצד זה, המתבגר עצמו צריך להבין שלא פעם מתוך רגשות של כעס ונקמה בהורים, הוא עלול לפגוע בעצמו".