מותם של שלושת החוסים במעון של דנאל הפנה את אור הזרקורים למקום החשוך ביותר של החברה הישראלית – עולמם של החלשים. תפקידם של החלשים הוא להיות חלשים, לסבול בשקט ולקוות לטוב. יש לציין שהם עושים את תפקידם בהצטיינות יתרה. מי בכלל שומע עליהם או רואה אותם למעט בימים שנתיים או באירועים חריגים כמו ההרעלה הקטלנית? בימים מסוג זה העיתונות רועשת ורוגשת, אך אחר כך נאלמת דום והחלשים חוזרים למקומם הטבעי בחושך, מאחורי הקלעים של החברה הישראלית.
יש כאלה שנולדים חלשים, כמו ילדים של משפחות במצוקה וילדים שנולדו חולים או מוגבלים; ויש כאלה שהפכו לחלשים בגלל תהפוכות החיים ולא העלו על דעתם שיתדרדרו לעוני, חולי וחוסר אונים. המשותף לכולם הוא שחייהם הפכו טרף לכוחות השוק ולקפיטליזם חסר מעצורים. כיוון שאין להם ערך כלכלי, קשה להם להתקיים, להסתייע באנשי מקצוע, להשתקם ולהיחלץ מהמצוקה. נקודת האור היחידה בעולמם החשוך של מיליוני החלשים בישראל היא אלפי העמותות הוולונטריות שמתגייסות לסייע לאוכלוסיות המצוקה ועשרות אלפי הפעילים והמתנדבים שמקדישים את חייהם לסייע להם שלא על מנת לקבל פרס.
אני אב לילד על הרצף האוטיסטי ויו"ר עמותת אפי אספרגר ישראל ואני מכיר מקרוב את מצוקת החלשים בכלל החברה הישראלית ובתחום זה בפרט. אני יכול להעיד שעמותות מסוג הן ממש חבל הצלה לחלשים, ורבות מהן מצליחות לא רק לספק צרכים בסיסיים אלא ממש לחלץ ממצוקה ולקרב אותם לחיים כמעט נורמליים. עמותת אפי הצליחה להכשיר מאות בני נוער בעלי אספרגר לשירות צבאי בצה"ל, וכן דאגה להם להכשרה מקצועית וקבלה לעבודה, לזוגיות ולהקמת משפחות. עם זאת, היא תלויה, כמו עמותות רבות אחרות, בתרומות, בתקציבים ציבוריים לא יציבים וכמובן בהתנדבות. ללא המרכיבים הללו אוכלוסיות שלמות היו חסרות אונים ממש. ולראיה, משבר הקורונה טלטל עמותות רבות, השבית פעילויות והסיג לאחור שנים של הישגים.
להנחיל חמלה ואכפתיות
האדישות של רוב הציבור למצבם של החלשים היא שורש הבעיה, שכן החיים הנהנתניים של החזקים לא משאירים מקום להזדהות ולהתגייסות לשינוי מצבם וממילא הם לא מתגייסים לשנות את המצב באפיקים פוליטיים. קשה מאוד לשנות אווירה ציבורית הסוגדת לעושר, למפורסמים ולסרטוני טיק-טוק, אך אין להרים ידיים. יש להגביר את הפעילויות החינוכיות בבתי הספר ולנסות להנחיל חמלה ואכפתיות לאחר בקרב הדור הצעיר.
"אדישות הציבור למצב החלשים היא שורש הבעיה, שכן החיים הנהנתניים של החזקים לא משאירים מקום להזדהות ולהתגייסות. קשה מאוד לשנות אווירה ציבורית הסוגדת לעושר, למפורסמים ולסרטוני טיק-טוק, אך אין להרים ידיים"
במישור הלאומי יש מקום לחיזוק הרגולציה ולאכיפה נחרצת שלה. יש למצות את הדין עם מעון שגרם למות חוסים בגלל הזנחה ולקבוע מנגנוני בקרה שימנעו מקרים כאלה בעתיד. אין להסס מלסגור לצמיתות מוסדות מסכני חיים. במישור הלאומי-אסטרטגי חשוב לשנות מן היסוד את משוואת האחריות בין העמותות לבין המדינה. הוואקום בתפקוד המדינה גרר את העמותות החברתיות למרכז הבמה והעשייה. יש להפוך את היוצרות ולחזור למצב התקין: המדינה היא האחראית הראשית למצב החלשים, כולל חקיקה, רגולציה ותקציבים – והיא פועלת למימוש היעדים בעצמה, לעתים בסיוע עמותות.
רק דמיינו שקשיש שזקוק למטפל 24 שעות ביממה יוכל לקבל תמיכה מלאה מהמדינה בלי צורך לחסל חסכונות חיים שלו ושל בני המשפחה ובלי לקושש עזרה מעמותות. החלשים לא בוחרים להיות חלשים – אלה אנחנו שבוחרים להשאיר אותם במצבם. את הבחירה הזאת אפשר וחובה לשנות, ויפה שעה אחת קודם.
דורון הלפרן הוא מנכ"ל ובעלים הלדור ויו"ר עמותת אפי אספרגר